המיתולוגיה הכנענית וזיקת התנ"ך אליה

י"ז בסיוון, ה'תשע"ד

המיתולוגיה הכנענית, כמו מיתוסים ואגדות רבות בעולם, היא רחבה, מושרשת עמוק לתוך הקרקע שבה פותחה ונוצרה ובעלת מבנים ועלילות יפהפיות ומוסר שנובע מזהות האלהים, מזג האלהים והאינטרקציה בין האדם לאל.

סיפור הבריאה

לחוקרי כנען והתרבות הכנענית אין סיפור שנמצא בשלמות באחד מהאתרים הארכיאולוגיים – אך יש פיסות של סיפורים מאזורים שונים ברחבי כנען – מארץ ישראל, מפיניקיה (לבנון של היום) ומאוגרית (ראס א-שמרה, סוריה).

לפי הנרטיב המוביל במחקר הסיפור הוא כזה:
בראשית היו השמיים והארץ והם הבסיס לכל העולםהשמיים והארץ יצקו את נשמתו וגופו של אל (עדיין חסר התואר "עליון") ואת נשמתה וגופה של אלת (הידועה כאשרה).
אל ואשרה מרדו בהוריהם, השמיים והארץ, והכניעו אותם למרותם.
אל ואשרה יצרו יחדיו את הצמחייה, העצים, החיות, ההרים, הנחלים, הימים והאגמים.
אל ואשרה יצרו גם את האיש והאשה באותו הזמן מחימר ומבוץ.

אל ואלת ילדו את שאר האלים, עליהם אספר בהמשך.
האלים האחרים, בראשם בעל וענת, הפילו את שלטונם של אל (עכשיו, אל-עליון, אל הגדול ביותר) ושל אשרה ונטלו אדונות על הארץ.
אל ואשרה נשארו בדרגה גבוהה בעיני האלים האחרים ורבות, בשביל לבצע משהו, היה צריך את ברכתו של אל-עליון או של אשרה.
תיאוריה אחרת אומרת שאל ואשרה לא הופלו ולא נלקחה מהם השליטה, אלא הם החליטו לחלק את השלטון על העולם בין ילדיהם, בעוד שהם יפקחו על המצב מהר צפון – הוא הר החרמון.

יחס התנ"ך

הפסוק הראשון, הפותח את התנ"ך, הוא "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ". המשפט הראשון הזה, זה שמתחיל את נרטיב בריאת העולם, מטרתו לפוצץ את סיפור בריאת העולם הכנענית באמירה שמי שברא את השמיים והארץ הוא יהוה – שכן אין מעליו.

אנקדוטה מעניינת: מקור השם של העיר "אילת" נובע משמה השני של האלה אשרה, אלת. הבנאים הפיניקיים שנשלחו ע"י המלך חירם מצידון קראו למקום איך שהם רצו ולא איך שהשלטון הישראלי רצה (עציון גבר). השם שהפיניקים השתמשו בו, אלת, על שם אלתם הראשית – האלה אשר יצרה את הים והמים – נדבק ומשומש עד היום על ידינו.

האלים הכנענים

אל עליון

אל-עליון נלחם באריות על נדנה של סכין גבל אל-ערכ

אל-עליון נלחם באריות על נדנה של סכין גבל אל-ערכ

אל-עליון הוא אבי האלים ומכניע השמיים והארץ. הוא לרוב מתואר כאדם מבוגר היושב על כסא ולבוש בכותונת ארוכה.
שמותיו הנלווים הם גם "לטפן בעל הלב", לתאר את היותו רחום וטוב לב; "אבי אדם", אביה של האנושות; "אב שנים", אדון הזמן; "שור", סמל של כוח ופריון, בנוסף, האות הראשונה באלף-בית, א', נובעת מהמילה הפרוטו-כנענית "אלף" שמתורגם עכשיו ל"אלוף" ופירושה "שור"; וכד'.
מרכז הסגידה אליו בארץ ישראל היה בבית אל הנקראת על שמו.

בתנ"ך מתואר שמלך שלם, מלכיצדק, היה כהן לאל עליון. בנוסף, הרבה תיאורים של יהוה במקרא מקבילים לתיאורים של אל עליון – בספר מלכים א', בחזונו של יחזקאל מתואר יהוה כיושב על כיסא ו"כָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ" (מלכים א, כ"ב, י"ט) – זהו תיאור של מושבו של אל-עליון ולידו כל 72 בניו ובנותיו. בנוסף, תאוריו של אל-עליון נלקחים אל חיקו של יהוה, כמו בתהילים, ס"ח, ו' "אֲבִי יְתוֹמִים וְדַיַּן אַלְמָנוֹת", תואר ששומש לאל-עליון.

אשרה

צלמית אשרה שנמשה ליד חופי ארץ ישראל.

צלמית אשרה שנמשה ליד חופי ארץ ישראל.

אשרה היא אם האלים ואם האדם במיתולוגיה הכנענית. האלים נקראים "שבעים בני אשרה".
שמותיה הנוספים כוללים "רבת עתירת ים", לתאר את מלכותה על הגלים ופטרונותה על הרי החוף; "אלת"/"אילת", כבת זוגו של אל; "קונית האלים", "קנייה" פירושה "בריאה", לכן היא בוראת האלים.
אשרה הייתה אלת הבית של פיניקיה וכל החוף הפיניקי, וכך גם נסגדה בערי החוף של ארץ ישראל. הפיניקים לקחוה לקרתגו שם שינו את שמה ל"תנית" והפכוה לאשתו של בעל.
אך אשרה נסגדה גם בכל חלקי הארץ, שכן הייתה אלה שמכוונת לנשים.
סמלה היה העץ, ולרוב עץ חלול. צורת העץ, כך משערים מתבליטים, נראה כמו מנורת שבעת הקנים.

בתנ"ך מכירים לרוב את האיסור על סגידה לה ועל חובת כריתת עצי האשרה, "לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה, כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ" (דברים, ט"ז, כ"א).
בחפירות ארכיאולוגיות בכל רחבי ארץ ישראל נמצאו כתובות המתארות את "יהוה ואשרתו" (לרוב עם הטיה מקומית: "יהוה שומרון" – יהוה של העיר שומרון; "יהוה תימן" – תימן=דרום בעברית מקראית, יהוה של הדרום). כתובות אלה מעידות על החלפת אל-עליון ביהוה והפיכת אשרה לאשתו של יהוה.

בעל

"בעל עם ברק", מצבת גיר שנמצאה באוגרית. כיום נמצאת בלובר, פריז, צרפת.

"בעל עם ברק", מצבת גיר שנמצאה באוגרית. כיום נמצאת בלובר, פריז, צרפת.

בעל הוא אל החיים, הגשם, הברקים והרעמים והסערות. מכיוון שהייתה החברה הכנענית חקלאית ברובה, היה בעל לאל המרכזי והמוזכר ביותר בכתבים ובאומנות הכנענית.
כמעט לכל עיר ולכל אזור בעל היה מגנם של האנשים. על כן, צורפו לשמותיו "בעל כרמל", "בעל חצור", "בעל גד", "בעל גבל", "בעל פעור" וכ'ו.
הוא מתואר כגבר צעיר, מחזיק חזיז ברק ובעל קסדה עם קרניים.
בשמותיו נכללים גם "רוכב ערבות" (=הרוכב על העננים), "האדיר", "זבוּל" (="המפואר", "הנשיא"), "אדיר הגיבורים", "זבול בעל הארץ" ועוד.
שמו גם מופיע בהרבה שמות שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות, בכתובות ובתנ"ך – אישבעל, אתבעל, מריבעל, בעלידע, חניבעל, עזרובעל, זבולון (נובע מ"זבול"), איזבל (אשת אחאב, גם כן נובע מ"זבול") ועוד.
כנראה היה מרכז פולחני לבעל בשכם, שנודעה בתקופות קדם כ"זבול".

התנ"ך, ככלי תעמולתי נגד הפוליתאיזם, ניסה לפגוע בפולחן בעל בכמה רמות: ראשית, התנ"ך משנה את שמותיהם של האנשים בעלי השם "בעל" בשמם ל"בושת" – איש-בושת, לדוגמא. שנית, את השם "זבול" משמיתים משמה של אחת המלכות המוצלחות בממלכת ישראל, איזבל. במקום לקרוא את שמה אִיזַבֶל (Izavel), הניקוד נהיה אִיזֶבֶל (Izevel = על משקל "היא זבל"). שלישית, שימוש בתואריו של בעל על יהוה, כמו בתהילים, ס"ח, ה', לדוגמא: "שִׁירוּ לֵאלֹהִים זַמְּרוּ שְׁמוֹ סֹלּוּ לָרֹכֵב בָעֲרָבוֹת". רביעית, שינו את המושג "בעל זבול" (="בעל המפואר"/"בעל הנשיא") ל"בעל זבוב" ("שליט הזבובים") – בהיותו של הזבוב חיה שמסתובבת בזבל, מורידים את בעל בדרגה ובכך לועגים לו. חמישית, לכל "האלילים" קרא המקרא "גילולים" ו"בעלים" ללשון הקטנה וזלזול.

ענת

צלמית האלה ענת מברונזה שנמצאה בסוריה.

ענת היא אלת המלחמה, הציד והיופי הכנענית. היא מוזכרת רבות בכל התרבויות הכנעניות ומרכזית במיתוסים הכוללים את בעל, מלחמה, ציד וכו'.
היא מתוארת רבות כנערה צעירה ובתולה לבושת בגדי מלחמה, סוג של "טום-בוי". היא מתוארת כאישה היפה ביותר בעולם ואין יופי שמשתווה אליה.
לוחמים כנענים רבים נקראו "בני ענת", ולוחם יחיד נקרא "שם-מסויים בן ענת".
שמותיה כוללים גם "יבמת לאומים" ("יולדת לאומים") ו"נעמת בין אחיות הבעל" ("הנעימה/היפה בין אחיותיו של בעל" – ציון יופיה העילאי).
מרכזי פולחנה בארץ ישראל היו בית ענת וענתות.

בתנ"ך ענת, כשלעצמה, לא מוזכרת כלל, למרות שהייתה מרכזית וחשובה בפנתיאון הכנעני. אך, אחד משופטי ישראל מתואר כ"בן ענת" – "שמגר בן-ענת". הסיבה לכך לא ידועה, אך יש כמה השערות: יכול להיות שהדמות מבוססת על שופט ישראלי שעבד את ענת והיה לוחם, או שהיה מבית ענת או ענתות המקראיות.
למרבה ההפתעה, בכתבים יהודיים אחרים, מחוץ לארץ ישראל, מוזכרת ענת כאלה. באי יב (Elephantine) שבמצרים, שבה הייתה קהילה יהודית מבוססת, נמצאו כתבים ובהם היה קיים דואליזם אלילי שמתאר אלה בשם יהוה-ענת. המשמעות לא ברורה, אך יכול להיות שענת נחשבה, ע"י היהודים ביב, לאשתו של יהוה.

עשתרת

צלמית עשתרת העשויה בהט. נמצא כיום בלובר.

צלמית עשתרת העשויה בהט. נמצאת כיום בלובר.

עשתרת (מבוטא Ashtoret) היא אלת השמיים, האמהוּת והפריון הכנענית. היא הייתה אשתו של בעל.
עשתרת הייתה אחראית על הצאן ופריונו. אחד מפולחניה היה בישול גדי בחֲלֵב אמו כהודיה על בריאות ופריון הצאן (שימו לב: לא בחָלָב, אלא בחֲלֵב. חֵלֶב היא מילה נרדפת למילה "שומן"). פולחן אחר שלה הוא פולחן האכלת יונים – יונים ייצגו את עשתרת על הארץ, כיאה לאלת השמיים.
שמה השני היה "מַלְכַּת הַשָּׁמַיִם".
מרכזה הפולחני בארץ ישראל היה מגידוֹ והיישוב המקראי "עשתרות" נקרא על שמה. היא הייתה אלת הבית של אשקלון במאה ה-1 לספירה.

מוֹת

מיכל בצורת ראש של חזיר מהמאה ה-14. כיום נמצא בלובר. החזיר סימל את האל מוֹת.

מיכל בצורת ראש של חזיר מהמאה ה-14 לפנה"ס. כיום נמצא בלובר. החזיר סימל את האל מוֹת.

מוֹת, כשמו, הוא האל המוות, השכול, העקרות והרעב. הוא אחיו של בעל ושליט עולם המתים הכנעני. עולם המתים הכנעני נקרא בשמות שונים. שמותיו הנפוצים היו שאול/המרי (אין תחיית המתים ואין גן-עדן, רק מקום אחד לכל נשמות המתים – בניגוד ליהדות), בית החופשית (השאול במיתולוגיה הכנענית נתפש כמו וולהאלה במיתולוגיה הנורדית – מקום של חירות וחופש בו המתים סועדים וחוגגים כל הנצח), קבר שמש (האלה שמש, היא השמש, כל יום הייתה יורדת לשאול וחוזרת לעולם בבוקר – יום ולילה).
שמותיו הנוספים של מוֹת היו "ידד/מידד" (נובע מהמילים "ידידות ואהבה/דוּדה", מלשון סגי נהור – שימוש במילה שהיא הופכית ממשמעותה. מנהג זה היה מבוצע לא רק בתנ"ך כשקיללו את יהוה אלא גם בשאר התרבויות הכנעניות), "מוֹת-ויגוֹן" (שמות כפולים היו נהוגים במיתולוגיה הכנענית: כשר-וחסיס, ניכל-אב, אל-עליון וכ'ו) ו"מלך בלהות".
למות היכולת לפעור את פיו לגודל עצום בכדי לבלוע כל דבר ולשלוח אותו אל השאול. הדוגמא המופרסמת ביותר היא שפעם בשנה בולע מות את בעל ושולחו לשאול (מסמל את סיום החורף וסוף הגשמים – ענת מחלצת את בעל כדי להחזיר את בעל לכסאו בעולם ובכך מתחיל הסתיו).
מות לא נסגד כאל טוב אלא כסמל הרוע והמוות. בגבל שבפיניקיה (כיום נמצאת בלבנון) היו נמנעים מאכילת חזיר, מכיוון שחזיר הוא טמא שכן הוא מסמל את מות. פעם בשנה, בחג האביב, היו מקריבים חזיר כסמל להתנגדותם למות וללקיחתו של מות את בעל לשאול – כך היו מציגים את מסירותם ונאמנותם לבעל (או, בעל גבל). מנהג זה היה כנראה גם נפוץ בכל רחבי כנען, יכול להיות שהיה הבסיס לאיסור אכילת החזיר ביהדות.

בתנ"ך מוזכר מות או מוזכרים תכונותיו בהקשר למוות ולשאול. יכול להיות שמות נשאר במיתולוגיה היהודית המאוחרת כמלאך המוות או כשד המבצע את עבודת יהוה. הוא מוזכר בספרים ירמיהו, ישעיהו ואיוב.

ים

לויתן, אחד מבניו ומשרתיו של ים.

לויתן, אחד מבניו ומשרתיו של ים.

ים הוא אל הים, המים והנחלים. הוא נחשב לאחד האלים האימתניים והחזקים ביותר. בכמה מהשירים הכנענים שנחשפו באוגרית נאמר שאפילו אל-עליון, אביו, מפחד ממנו ומעוזריו.
שמו השני הוא גם רהב.
ים, בכל שנה, נלחם נגד בעל על כס השלטון על העולם. ים מצליח בראשית אך לבסוף בעל מביס אותו בעזרת כושר-וחסיס וענת.
עוזריו/בניו של ים הם לויתן (לא היונק הענק בים אלא מפלצת דמוי-נחש עצומה), נחש עקלתון (כמתואר, נחש עצום בעל 7 ראשים) ותנין גדול. בתנ"ך מחוברים שלושת היצורים הללו ליצור אחד ששמו המרכזי הוא לויתן.

בספר ישעיהו נמצא התיאור היחיד של לויתן, העוזרים וים (=רהב) עצמו: "בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד יְהֹוָה בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן וְהָרַג אֶת-הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם" (ישעיהו, כ"ז, א'), "הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין" (ישעיהו, נ"א, ט'). בסיפור בריאת העולם בבראשית כתוב "וַיִבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים" (בראשית, ב', כ"א). פסוק זה הוא דה-מיתולוגיזציה: להראות שאין הוא כוחם של התנינים המיתולוגיים כה חזק מכיוון שיהוה יצר אותם ויש לו שליטה מוחלטת עליהם.

שמש

שָמָש האשורי, מקבילה של שמש הכנענית, יושב על כיסא. פרט ממצבת חוקי ח'מורבי. כיום בלובר.

שָמָש האשורי, מקבילה של שמש הכנענית, יושב על כיסא. פרט ממצבת חוקי ח'מורבי. כיום בלובר.

שָמָש (או, שפש – פ' ומ' מתחלפות) היא אלת השמש, האור ואם הסוסים. היא אחותו של האל ירח.
פולחנה קשור בתפילה לכיוון מזרח – היכן שזורחת השמש.
בחצי מהיום נמצאת שמש בבית החופשית (=השאול) וירח נמצא בעולם החי ובחצי השני הם מתחלפים במקומותיהם.
פולחנה גם כן היה קשור בצורה מסויימת לסוסים, אך לא ברור איך.
מרכז פולחנה בארץ ישראל היה בית שמש.

בתנ"ך מתואר פעולה שעשה יאשיהו בזמן הרפורמה האנטי-פוליתאיסטית שלו, שבה לקח את הסוסים שהוקדשו לשמש ממקדשה ושרף את "מרכבות השמש" (סוג של מרכבות ששומשו לפולחן האלה): "וַיַּשְׁבֵּת אֶת הַסּוּסִים אֲשֶׁר נָתְנוּ מַלְכֵי יְהוּדָה לַשֶּׁמֶשׁ… וְאֶת מַרְכְּבוֹת הַשֶּׁמֶשׁ שָׂרַף בָּאֵשׁ" (מלכים ב', כ"ג, י"א).

ירח

הירח

הירח

יֶרַח הוא אל הירח, אל הקציר (כי מראהו ברוב החודש הוא כחרמש או מגל) ואל הטל. אשתו היא האלה ניכל (או – ניכל-אֶב) ואחותו היא האלה שמש.
מקבילו האכדי היה סין, שמשמו נובע שמו של חצי האי סיני.
ירח מתואר כמצביא ונשיא צבא השמיים והכוכבים כפקודיו. הוא שומר הלילה.
פולחנו של ירח בארץ ישראל התמקד בעמק הירדן – מקום מצויין לחקלאות מטעים. ישנם שני יישובים מרכזיים שבהם סגדו לירח – יריחו ובית ירח.

בתנ"ך, בספר בראשית, מתוארת דה-מיתולוגיזציה של ירח ושל שמש, אחותו. בראשית, פרק א', פסוק ט"ז: "וַיַּעַשֹ אֱלֹהִים אֶת-שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת-הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיוֹם וְאֶת-הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה…" – יהוה יוצר/עושה את השמש והירח ובכך שולל מהם את כל כוחם.

ניכָל

השיר ה-6 בהמנונים החוריים שנמצאו באוגרית. ההמנון הוא שיר פולחן לניכל.

השיר ה-6 בהמנונים החוריים שנמצאו באוגרית. ההמנון הוא שיר פולחן לניכל.

ניכל (או ניכל-אֶב) היא אלת המטעים ונאות המדבר. היא אשתו של ירח, המצויין למעלה.
בגילוי העיר אוגרית, בסוריה, נמצאו גם לוחות ועליהם שירים בשפה החוּרית. לוחות אלה נקראו "ההמנונים החוריים". השיר ה-6 מתוך קובץ השירים שנמצא הוא העתיק ביותר ונחשב לשיר בעל המנגינה העתיק ביותר בעולם – המנגינה (הכתובה בתווים בבליים) והשיר מתוארכים לסביבות 1400 לפנה"ס. אותו שיר מס' 6 מוקדש לניכל ומהווה סוג של שיר פולחני אליה.
האל ירח אחראי על הטל. הטל, בתורו, מפריח את המטעים ועוזר להם לגדול. תגובה זו נתפשה ע"י הכנענים כאקט של הפרייה בין הטל למטעים – ובכך בין ירח לניכל.
בנוסף, כל ראש-חודש היתה נחגגת חתונתם של ניכל ושל ירח, כאשר ירח חזר מנדודיו (מעגליות החודש) חזרה אל אהובתו, ניכל. בכל ראש החודש הזה דוקלם שיר נישואי ירח וניכל.

כושרות

7 סנוניות - הסנוניות מסמלות את הכושרות.

7 סנוניות – הסנוניות מסמלות את הכושרות.

הכּוֹשָׁרוֹת הן אלות הפריון הכנעניות. הן האלות היחידות המופיעות כקבוצה ולא כיחיד.
הם מתוארות בכתבי אוגרית גם בשם "הסנוניות בנות הלל".
הכושרות מופיעות בסיפורים כנעניים רבים, ביניהם באגדת אקהת, שבה שופט הצדק דנאל, כאשר אשתו, דנתי, נכנסת להיריון, מכניס את הכושרות לביתו, שוחט פר לכבודן, משקן ומאכילן במשך 6 ימים וביום השביעי מחזירן לביתן.
עוד אגדה היא בחיי ירח וניכל. הכושרות מבשרות לניכל ולירח על הולדת בנם.
הכושרות תמיד באות בקבוצה של 7, וכך גם הסנוניות המסמלות אותן.
הביטוי הסנונית הראשונה המשומשת בשפה העברית העכשווית נובעת מסיפורי הכושרות.

בתנ"ך מופיעה המילה "כושרות" כמילה יחידאית. מילה זו מופיעה בתהילים, ס"ח, ז': "אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת אַךְ סוֹרְרִים שָׁכְנוּ צְחִיחָה".

כושר וחסיס

ארמון המלך באוגרית

ארמון המלך באוגרית

כושר וחסיס הוא אל החֹכמה, הבנייה (אדריכלות) והאומנות. אבי הבנאים, האמנים והמשכילים.
באגדות הכנעניות מסופר עליו כאל טוב שתמיד עוזר לאחיו, בעל. הוא מתואר כאמן יוצא דופן ובעל יכולות ליצור נשקים בעלי כוחות כישוף ובעל יכולת ליצור ארמונות מרהיבים.
פירוש שמו הוא "מיומן וחכם" (כושר = כושר, מיומנות).
בכתבים האוגריתים מזכירים שמות אחרים שיש לו: "חכם חְרֶשים" ו"הִין".

רשף

צלמית עופרת של רשף, נמצא כיום במוזיאון בית מרים

צלמית עופרת של רשף, נמצא כיום במוזיאון בית מרים

רֶשֶׁףְ (במצרים נקרא רשפּ) היה אל האש והדבר. במיתולוגיה המצרית, אשתו היא האלה המצרית קטש, אך לא במיתולוגיה המצרית עסקינן.
מהכתבים האוגריתיים אנו למדים שרשף נקרא גם "רשף בעל החץ", שכן מסופר עליו שהיה יוצר ויורה חצים שהיכן שפגעו יצרו מגפת דבר קשה.
רבות הוקבל רשף לאל היווני אפולו ואף על חורבות אחד ממרכזיו הפולחניים בארץ ישראל, ארשוף, יושבים שרידיה של העיר היוונית אפולוניה.
לרשף היו כמה מוקדי פולחן בארץ ישראל – רשפים (ליד בית-שאן), ארשוף (גן-לאומי אפולוניה) ורשפונה (שעל חורבותיה יושב המושב רשפון).

בתנ"ך מוזכר רשף בקרבה לדבר "לְפָנָיו יֵלֶךְ דָּבֶר וְיֵצֵא רֶשֶׁף לְרַגְלָיו" (חבקוק, ג', ה'). בנוסף, בתהילים כשליח של יהוה, ובכך גם הקטנה של כוחו: "וַיַּסְגֵּר לַבָּרָד [לדבר] בְּעִירָם וּמִקְנֵיהֶם לָרְשָׁפִים" (תהילים, ע"ח, מ"ח).

שלם

העיר שייסד שלם. כולנו מכירים את העיר הזאת.

העיר שייסד שלם – כולנו מכירים את העיר הזאת

שלם הוא אל השקיעה והאל הלאומי של היבוסים הקדומים. ע"פ המיתולוגיה הכנענית, הוא אחיו של שחר, אל הזריחה, והם בניו של אל-עליון ואם בת-אדם. הוא ואחיו נקראים "האלים הנעימים והיפים".
בכתובי אוגרית מתוארת לידתם של שלם ושחר בשיר האלים הנעימים והיפים.
על-פי המסורת הכנענית, שלם בעצמו הקים עיר לעמו, העם היבוסי-כנעני (שמאוחר יותר הפך לחלק אינטגרלי בעם העברי). שמות העיר היו "שלם", "יבוס" וירו-שלם ("העיר שייסד שלם"). שתי המילים אוחדו לאחת: ירושלם. העיר ירושלים, בירתו של העם העברי, היא העיר שייסד האל שלם. בירתנו נושאת את שמו של אל כנעני.
יכול להיות ששמו של המלך שלֹמֹה נובע משמו של האל שלם.

בתנ"ך לא מוזכר שלם ישירות, אלא יש קשר בשמות המקומות והאנשים שנתקלים בהם והם קשורים לשלם. לדוגמא: "וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן" (בראשית, י"ד, י"ח).

שחר

דמותו של לוציפר - נובע מתרגום שגוי של שמו של שחר

דמותו של לוציפר – נובע מתרגום שגוי של שמו של שחר

שחר הוא אל הזריחה (שחר) הכנעני. אחיו התאום הוא שלם, אל השקיעה.
סיפור היוולדו לאל עליון ואם בת-תמותה מגולל בשיר האלים הנעימים והיפים. "האלים הנעימים והיפים" הוא תואר לשחר ושלם.

בספר ישעיהו מצויין הפסוק הבא: "אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם הֵילֵל בֶּן שָׁחַר נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ חוֹלֵשׁ עַל גּוֹיִם" (ישעיהו, י"ד, י"ב). השם "הלל בן שחר" הוא מעין לגלוג על מלך בבל, נבוכדנצר, שחשב שהוא בנו של האל שחר.
תרגום הוולגאטה הנוצרי תרגם את הלל בן שחר ל-Lucifer, הלוא הוא השטן. התיאולוגיה והדמונולוגיה הנוצרית לא אהבה מטאפורות ולקחה את התנ"ך פשוטו כמשמעו – לכן, התיאולוגיה הנוצרית מתייחסת לפסוק הזה (ולפסוקים אחריו) כסיפור נפילתו של השטן מגן-עדן והוא חולש על השדים והרעים באדם שנשלחים לגיהנום.

גד

ענק הגזים "צדק" - מזוהה לרוב עם האל גד

ענק הגזים "צדק" – מזוהה לרוב עם האל גד

גד הוא אל המזל. הוא מוזכר בכתבים בכל חלקי ארץ כנען וכך גם בחלקים ממוסופטמיה ומחצי-האי ערב.
גד נחשב בעולם העתיק לאבי המהמרים ומשחקי המזל.
בארץ ישראל היו כמה ישובים שנקראו על שמו של גד: בעל-גד (למרגלות החרמון), מגדל-גד (במדבר יהודה), גדי וגדיאל (שני ישובים בגליל העליון).

בתנ"ך מוזכר גד כמה פעמים. בספר ישעיהו מתואר שבגלות בבל המשיכו לסגוד לגד על פני יהוה "וְאַתֶּם … הַעֹרְכִים לַגַּד שֻׁלְחָן וְהַמְמַלְאִים לַמְנִי מִמְסָךְ" (ישעיהו, ס"ה, י"א).
שמו של שבט גד, לפי הסיפור התנ"כי, נובע מכך שלאה רצתה שבנה יהיה בר מזל. מבחינה היסטורית, יכול להיות ששבט גד פשוט היה שבט של סוגדים לאל גד כאל מרכזי.

דגון

שחזור ציור קיר של דגון - נובע מחוסר הבנה בפירוש שמו של דגון: השם נובע מ"דגן", לא מ"דג"

שחזור ציור קיר של דגון – נובע מחוסר הבנה בפירוש שמו של דגון: השם נובע מ"דגן", לא מ"דג"

דָּגוֹן היה אל התבואה, הדגן והחקלאות. בירה נוצרת מדגן (חיטה).
אחד המקדשים הגדולים שהתגלו לכבוד דגון היה באוגרית, ודגון היה האל השלישי בחשיבותו בעיר-המדינה (כאשר הראשון הוא אל עליון ואחריו בעל).
דגון נסגד בכל הלבנט וגם במסופוטמיה. כתובות עם שמו נמצאו במארי שעל הפרת, בארכיון אבלה, על ארון קבורתו של מלך צידון, אשמונעזר, כשמתואר ש"דור ויפו, ארצות דגון, אשר בשפלת השרון".
דגון היה האל המרכזי של הפלשתים שכנראה אימצוהו לאחר פלישתם לכנען.
מלכים שוּמריים, אכדים ואשורים נשאו את שמו: אידין-דגֹן ואישמה-דגן (מלכים שוּמרים באיסין), אישמא-דגן הראשון ואישמא-דגן השני (מלכי אשור) ועוד.
היו כמה מקדשים לדגון בארץ ישראל, רובם במישור החוף הישראלי (פלשת) בערים כמו עזהבית דגון (כיום, בית דגן), אשדוד ואשקלון. ישנם עדויות גם למקדש לדגון בבית שאן.

בתנ"ך, דגון מוזכר בעיקר בזמן שביית ארון הברית ע"י הפלשתים ועל הצבתו במקדש דגון באשדוד "וַיִּקְחוּ פְלִשְׁתִּים אֶת-אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, וַיָּבִאוּ אֹתוֹ בֵּית דָּגוֹן; וַיַּצִּיגוּ אֹתוֹ, אֵצֶל דָּגוֹן … עַל-כֵּן לֹא-יִדְרְכוּ כֹהֲנֵי דָגוֹן וְכָל-הַבָּאִים בֵּית-דָּגוֹן, עַל-מִפְתַּן דָּגוֹן–בְּאַשְׁדּוֹד…" (שמואל א', ה', ב' ו-ה').

כּמוש

סרקופג מואבי. כיום נמצא במוזיאון הארכיאולוגי של רבת עמון.

סרקופג מואבי. כיום נמצא במוזיאון הארכיאולוגי של רבת עמון.

כְּמוֹשׁ הוא האל המרכזי והלאומי של המואבים. הוא כנראה התחיל כאל מלחמה ועלה למרכזיות המואבים הכנענים (השורש כנ"ש השמי פירושו "הכניע" וכד'). יכול להיות ששמו נבע מצירוף המילים כמו-אש – פולחן כּמוש היה להקטיר קטורת ולמסור לו קורבנות אדם בתקופות משבר.
המואבים לעתים קראו לאלוהם עשתרת-כמוש – יכול להיות שראו בעשתרת (המצויינת למעלה) אשתו של כמוש.
בדומה לשמות תיאופורים עבריים (דניאל, אישבעל, יהונתן וכ'ו) גם לכמוש היו: כְּמוֹשְׁנָדָבכְּמוֹשְׁמֶלֶךְ (אבי המלך מישע), כְּמוֹשְׁעַםכְּמוֹשְׁאֵלכְּמוֹשְׁדִבַּר וכ'ו.

התנ"ך נוהג לא לקרוא לאלים אחרים בשמותיהם אלה להשתמש בשמות מזלזלים, כמו שראינו למעלה אצל בעל (שהוחלף בבושת או בזֶבֶל): "שִׁקֻּץ מוֹאָב" (מלכים א', י"א, ז').

קוֹס

הרי אדום מן הערבה

הרי אדום מן הערבה

קוֹס היה האל הלאומי של האֶדוֹמים. הוא היה "אל ההר" (כנראה הר שעיר, הר מרכזי וקדוש לאדומים).
מקור שמו לא ברור ואף יכול להיות שמקורו לא-כנעני, כנראה מצרי.
ישנם שמות תיאופוריים רבים על שם קוֹס מאדום: קוֹסְמַלָך (שם של מלך אדומי מהמאה ה-8 לפנה"ס), קוֹסְגַבָר (שמו של מלך אדומי מהמאה ה-7 לפנה"ס), שוּבְנַקוֹס (שוב נא, קוס), קוֹסְבָּנָה (על משקל בניהו), פַּגֶעקוֹס (על משקל פגעיאל), קוֹסְנָדָב (על משקל יהונדב), קוֹסְעָנֵלִ (קוס, ענֵה לי – דומה לענניה) ועוד.

מולך

חריטה על עץ המתארת קורבן למולך.

חריטה על עץ המתארת קורבן למולך

מֹלֶךְ היה האל הלאומי של העמונים, אך, כנראה פולחנו התפרש על כל חלקי כנען ואף כנראה הגיע עד לקרתגו, בצפון אפריקה.
שמו של המולך נובע מהשורש השמי-כנעני מ.ל.כ. – אותו שורש שמהם יוצאים המילים מלךמלכּהמלכּוּתממלכה וכ'ו.
רבות מתואר הפולחן למולך כהקרבת קורבנות וכנראה היה מצב כזה, מכיוון שיש לנו הוכחות ארכיאולוגיות להקרבת בני אדם, בעיקר ילדים, למולך או לאלוהות כזו או אחרת – בתופת בקרתגו נמצאו כדים מלאים בעצמות של ילדים – ילדים שכנראה הוקרבו לאלה תנית.
אך, זה מאוד יכול להיות אפשרי שהיה גם פולחן אש אחר שקשור למולך – פולחן של העברה באש. הילדים היו מועברים מעל או ליד מדורות כאקט סמלי לאדיקות האמונה במולך.

מנהג ה"העברה באש" וה"הבערה באש" מוזכר רבות בתנ"ך כדבר שאין לעשותו וצריך לבטלו כמנהג דתי (ע"פ התפישה היהודית, קורבנות אדם הם חטא). סוף סוף מצאנו משהו שאני מסכים איתו עם התנ"ך.


לסיכום, זו הייתה סקירה קצרה ורדודה של האלוהות הכנענית והמיתולוגיה שלה.

ברשומות בעתיד נצלול עמוק יותר אל תוך האגדות הכנעניות, ספציפית לתוך האגדות שנמצאו בעיר אוגרית.

מדוע הטיעון הדתי לזכות על ארץ ישראל חסר בסיס

י"ב בסיוון, ה'תשע"ד

אמונתנו בארץ ישראל אינה עניין שברגש עיוור, מיסטי למחצה, אלא מסקנה הנובעת מתוך חקירה בלתי משוחדת של מהות תולדותינו.
זאב ז'בוטינסקי

משום מה הדתיות שולטת על מחנה אוהב הארץ – על המחנה הלאומי.

למה?

הדת מספקת הסבר כזה לזכותנו על הארץ:
נווד עשיר מאוּר (כיום, דרום עיראק), בשם אברם (אב רם – יש משמעות לשם), שמע לקול אלוה שאמר לו "לך לך מארצך" לכיוון ארץ שיראה לו האלוה.
האלוה הוביל אותו לארץ בשם כנען, ששם ישבו העמים הילידים של המקום.
האלוה אמר לאברם שהוא, אברם, צריך לכבוש את כל הארץ ולטבוח בכל האנשים – אבל עדיין לא. קודם תעברו ייסורים קשים ורק אז תגרמו לייסורים קשים לעם אחר.
אז נגמרים הייסורים, חוצים את הים, מקבלים את התורה, נכנסים לארץ – ומתחילה המלאכה.

העם מתחיל בטבח שיטתי ובכיבוש אכזרי של ארץ זרה לו – ארץ שכל מי שטבח וכבש את הארץ לא היה בה מעולם. ארץ שבה אבות העם הכובש ישבו בה במשך של מקסימום 60 שנה – זה לא קובע בעלות על ארץ.
העם הילידי ניסה לשמור על אדמתו, על אמונותיו ועל עצמו כעם עצמאי – אבל ללא הואיל.
ע"פ הדת, בני ישראל נכנסו לארץ, ביצעו זוועות, גנבו ארץ שלא שייכת להם וזיהמו את האדמה בדם.

לתת את ההצדקה הזו לזכות על ארץ ישראל היא "הצדקה" פושעת. על פי תפישה זו, העם גזל את הארץ מידי הילידים, העמים שאדמתם היא שלהם, והתואר "כובש" מתאים מאוד לעם היושב פה.

הצדקה כזו בהחלט לא תספק אף אדם חושב, בהחלט לא אדם עברי חושב.

אז מאיפה נובעת הזכות של עם ישראל לארץ ישראל?

הזכות נובעת משני מקומות שמתנקזים למקום אחד: מוצא והיסטוריה.

כפי שתואר בהיסטוריה של עם ישראל, האומה העברית היא אומה ילידה – כנענית.
עם ישראל נוצר בתוך החברה הכנענית ונבע מתוכה. הדת הייתה כנענית, התרבות הייתה כנענית, האל הוא כנעני, השפה היא כנענית – והארץ היא כנען.

לא גזלנו מאף אחד את האדמה הזו, שכן אנחנו נוצקנו בתוך האדמה הזו. אנחנו האומה הכנענית. אנחנו החיווי (גבעוני), הפריזי, האמורי, העמוני, המואבי, האדומי, הגרגשי והיבוסי.
כל עמי כנען נטמעו בתוך האומה העברית שנוצרה מתוך עמי כנען.

הארץ היא שלנו מכיוון שאנחנו צאצאי היושבים המקוריים. אנחנו היינו שם מאז דריסת הרגל הראשונה של ההומו-ספיאנס בארץ ישראל.

אנחנו הילידים ועל כן זו אדמתו – על כן, כולה שלנו.

*בהלצה* – כל אלהי כנען שנותנים את הארץ לעם העברי עדיפים על אלוה אחד שנותן את הארץ לעם העברי.


כפי שכתב ז'בוטינסקי,  אנו לא דורשים את כל הארץ בגלל איזושהי הבטחה קוסמית ומטה-פיזית, איזשהו הסכם על-טבעי וקסום.

אנו דורשים את כל הארץ מתוך זכותנו המוסרית שנובעת מחקר בלתי-משוחד של מהות תולדותינו, זהותנו ומוצאנו.

הגלות כרעל והתפישה העברית כנוגדן

י"ב בסיוון, ה'תשע"ד

"הרגו את הגולה לפני שהגולה תהרוג אתכם"
זאב ז'בוטינסקי, וורשה, 1939

לאחרונה אנו עדים לגל אנטישמיות שמתפרץ ברחבי אירופה.

גל האנטישמיות הזה נושא איתו לא רק את שנאת האירופאי, אלא גם את שנאת המוסלמי שהיגר לאירופה.

תקיפות ורציחות אנטישמיות שהינו להן עדים בשנים האחרונות הן בטולוז, צרפת ובבריסל, בלגיה. שתי המתקפות הללו על הקהילה היהודית בוצעו מטעמים של שנאת יהודים ושנאת ישראל – ע"י מהגרים מהמזרח התיכון וצפון אפריקה.
אך אין די בזה – שנאת היהודים האירופאים ממשיכה ובועטת, גם כן בגרמניה. ליד אנדרטת הזכרון לשואה בברלין עוברי אורח ישמעו צלילים כמו "Deutschland! Sozial! Und National!" (בגרמנית: "גרמניה! סוציאלי! ונאציונלי!" –  גרמניה נאצית) – צלילים בעלי גאווה בתפישתם הנאצית המחודשת.

אך, אבוי, היהודים נשארים באירופה ובכל הגלות.

היהודים שנולדו באירופה, בגלות, בעיקר בתקופה לאחר השואה, אבל גם לפני – הם גלותיים. מה זאת אומרת "גלותיים"?

היהודי בגולה רואה את עצמו קודם כל אזרח שווה-זכויות של המדינה בה הוא חי וחלק מהחברה של אותה מדינה. רק אז הוא רואה את עצמו כבעל מוצא לאומי שונה (יש כאלה שלא רואים את עצמם בעלי מוצא לאומי שונה כלל, אלא רואים עצמם כבעלי דת שונה ותו לא).
היהודי חושב, כפי שחשב לפני השואה, "פה אני מוגן. אף אדם לא יפגע בי פה בגלל יהדותי". היום יש גם תוספת: "השואה כבר הייתה, היא לא תחזור על עצמה".
היהודי לא מוכן לשאוה השנייה, הוא לא חושב שהיא לא תקרה – אבל אם היהודים ישארו בגולה – היא תקרה.

הגלות היא מחלה מנוונת. תמיסה רעלית שהוזרקה לנו ע"י הרומאים.

המחלה הזו גורמת לארבעה דברים:

1. אבדן הזהות הלאומית – כאמור, היהודי הגלותי רואה את עצמו כאזרח מדינת הגולה קודם לכן ורק אז יהודי, בין אם מבחינת מוצא ובין אם מבחינת דת. גם אם מקבל על עצמו זהות יהודית, זו אותה זהות גלותית שנבנתה בשבילו. זהות שבבסיסה היא הדת. זהות שמלמדת אותו שזה השוני היחיד בינו לבין הלא-יהודי ושכנו נמצא במרחק של המרה דתית מלהיות כמותו. לצערי, תפישה זו קיימת עדיין, גם בתחומי מדינת ישראל.
הגולה שוללת מהעברי את זהותו העברית ומציבה עליו זהות יהודית שבבסיסה הדת.

2. אבדן הגאווה הלאומית – היהודי לא חושב שלהיות שונה זה דבר גאווה. הוא נולד לדת היהודית, או לאם יהודיה, ובכך נגזר עליו להיות יהודי והוא יחיה כך. אך, דבר ראשון, הוא אזרח המדינה שבה גר וכך הוא גאה להיות בן ללאום של אותה מדינה ("יהודי-גרמני", "יהודי-צרפתי", "יהודי-מרוקאי", "יהודי-אמריקני" וכד').
היהודי לא רוצה היות גאה בהיותו יהודי או שונה, פן יחשוב הלא-יהודי שהוא בוגד ויפגע בו. לכן ילך היהודי עם כיפתו בראש מורכן ובגב כפוף.

3. אבדן הכוח וכניסת הפחד – הגולה מנוונת את כוחו וחסינותו של היהודי. יבוא אליו הלא-יהודי ויקללו והיהודי יספוג את זה. הוא יאמר לילדיו "פשוט תתעלמו" או "פשוט תחביאו את הסממנים היהודיים". כשהזר יכה אותו יפחד היהודי להשיב, לא ידע איך להגיב, יופתע מעצם המצב, הרי "בעידן של היום? שנאת יהודים?".
אבדה הגאווה ואיתה אבדה התעוזה והאומץ נגנז. הכל בכדי "לא להכעיס את הגויים".

4. אבדן הארץ – אמנם היהודי רואה בישראל כמדינה יהודית עצמאית ויקרא לה אף "ביתו הלאומי". אך באותה העת יקרא למדינה שבה גר "מולדת" או "בית" – היא הרי המקום שבו נולד, גדל, בגר וגר. הכי הרבה שיעזור לישראל זה יטע עץ בישראל או ישלח כסף ("הדודים מאמריקה"). יש כאלה שיתקדמו רחוק יותר ויגיעו לבקר משפחה או לעשות בר-מצווה בכותל. יש אלו שאפילו ירחיקו עוד יותר ויגנו על ישראל ועמדתה בחו"ל מול תנועות החרם האנטישמיות. אך זה עדיין בגולה. אין חזרה לארץ ואין ראיה שיש חובה מוסרית והיסטורית לחזור לארץ, אלא רק כ"אמצעי לחמוק מאנטישמיות" או כאיזשהו מקלט עד שיעבור זעם. היהודי בגולה הוא עדיין נודד ועדיין ללא ארץ.

רק כשיוחזרונה כל האבדות הללו תמות הגלותיות ותהיה האומה בריאה לגמרי וחפשית.

אך איך אנו מנטרלים את הרעל?

הנוגדן היחיד לגלותיות, הדרך היחידה למחוק אותה כליל, היא עם התפישה העברית:

1. השבת הזהות הלאומית – יש על היהודי בגולה לזנוח את האחווה והקשר שמוצא הוא בתרבות הגולה ולעזוב את ההגדרות הדתיות לזהותו ולנתק כל קשר למקום גלותו – ראשית, עליו לומר שדבר ראשון האדם הוא עברי, בן לאומה עצמאית, ורק אז אזרח המדינה הנתונה. שנית, הוא עברי מכיוון שמוצאו האתני והלאומי עברי, לא מכיוון שהדת אמרה לו שהוא עברי. תפישה זו צריכה להיות קיימת גם במדינת ישראל. אין אנו קשורים בגלל הדת, אלא בגלל מוצאנו הלאומי והאתני, התרבותי וההיסטורי, לארץ מסויימת ולקבוצה שלנו בכלל. זה הקשר שלנו – לא הדת.

2. השבת הגאווה לאומית – העברי בגולה צריך להיות גאה במוצאו ובהיותו עברי. הוא צריך ללכת בראש מורם כאשר הוא יודע שהוא שונה לא כי נגזר עליו להיות שונה אלא כי הוא שונה בזכות. הוא צריך לזנוח את ההגדרה הזהותית הקשורה בהגדרת המדינה, שכן יזנח את היותו "יהודי-גרמני" או "יהודי-צרפתי" או "יהודי-תימני" או "יהודי-אתיופי". האדם הוא עברי שגלות אבותיו הייתה במקום מסויים. אם לא עלה ארצה, גלותו היא בארץ מסויימת. תפישת העדות צריכה להיפסק גם בארץ. אין בארץ "מרוקאים" או "רוסים" או "תימנים" או "פולנים" וכד' – יש עברים שאבותיהם גלו במקום מסויים, זה השוני היחיד.
בגולה, ירם ראש העברי גם אם שכנו חושב שזה לא טוב.

3. השבת הכוח והעוז – העברי לא מפחד. הוא לא מפחד מעימות, מהגנת כבוד משפחתו ועמו ומשמירת חייו שלו.
אם יבוא נוכרי אל עברי וינסה לתקוף את העברי, גם אם יצליח, העברי לא יתקפל, יופתע ולא יגיב. העברי יקום על רגליו ויחזיר לתוקף באותה הצורה.
העברי לא יסכים שישפילו אותו ויפגעו בו על היותו עברי.

4. השבת הארץ והשיבה אליה – מטרת חייו של העברי היא לחיות בארצו שלו. אין לעברי זכות "להתעלק" על אדמתו של אחר. לעברי יש אדמה משלו וחובתו המוסרית והלאומית היא לחיות בארצו ולטפח את אדמתו.
הארץ אינה אך ורק מקלט נגד שנאת יהודים, היא מולדתו ומרכז חייו של העברי באשר הוא. כך צריכה להיתפש הארץ.


האנטישמיות לא תגווע, מכיוון ששנאה וחרדה מהאחר לא תגווע, אך יש רק דרך אחת למנוע פגיעה אנטישמית נגד יהודים בגלות:
שהיהודים לא יהיו בגלות.

הנה, פתרנו את הבעיה.

 

הפרה-היסטוריה של עם ישראל

י' בסיוון, ה'תשע"ד

בעבר כתבתי על המוצא הכנעני וההיסטוריה הכנענית של עם ישראל.

במאמר זה אחפור עמוק יותר: מהמוקדם לעתיק ביותר.

בלי הלנות מיותרות, הבה נתחילה.

התרבות הע'סולית

התרבות הע'סולית (Ghassulian) נחשפה בישראל ובעבר הירדן בשנות ה-30 של המאה ה-20. התרבות מתוארכת לתקופה הכלכוליתית התיכונה בלבנט (3800-3350 לפנה"ס). המוקד שנחשף היה כנראה המרכז הרוחני של התרבות הע'סולית – תלוליות ע'סול. במקום נחשפו ציורי קיר מרהיבים הכוללים כוכב ענק המעוטר בשלל צבעים ולידו מצויירים אנשים במסכות.

הכוכב יכול לסמן פולחן מוקדם מאוד של האלה עשתרת או האלה אשרה או האלה שמש (שפש).

מה שבטוח הוא שהתרבות הע'סולית היא תרבות האב לתרבות הכנענית שממשיכה אותה.

מקדש ע'סולי גדול נחשף בעין גדי ב-1957 ונותן הצצה מדהימה למראה המבנים הע'סולים והמקדשים – ממצאים ארכיאולוגים שדומים מאוד למבנים מהתרבות הכנענית.

התרבות הירמוכית

התרבות הירמוכית נחשפה בישראל (ובמגידו, ספציפית) בשנות ה-30 של המאה ה-20 אך לא הוכרה כתקופה ניאוליתית עצמאית ושונה עד שבוצעו חפירות בשער הגולן (ליד הירמוך) בשנת 1949, ע"י הפרופ' משה שטריקליס.

התרבות הירמוכית הייתה במרכז התקופה הניאוליתית הקרמית והתקיימה בין השנים 6400-5800 לפנה"ס. היא התרבות הראשונה שהשתמשו בה בכלי חרס בארץ ישראל והייתה ברובה תרבות חקלאית, מיושבת ובעלת מסחר ואומנות.

אחד הממצאים המפורסמים של התרבות הירמוכית היא צלמית אלת-האם שנחשפה בשער הגולן. ממצא זה (וממצאים דומים רבים) מספרים לנו על האמונות הדתיות של הירמוכים ודמיונם לאמונות הכנעניות המאוחרות יותר (אלה-אם – אשרה, עשתרת, תנית וכצ"ב).

התרבות החריפאית

התרבות הזו היא תרבות מעבר בין הירמוכית (המסמלת את העידן הניאוליתי) לבין התרבות שקדמה לה, התרבות הנטופית.

היא מתאפיינת בעיקר בהיותה מאוד נוודית ובדומה לתרבות שקדמה לה, במושבי הקבע, גם בונה בתים מתחת לפני השטח.

התרבות התקיימה בסוף האלף ה-9 לפנה"ס.

התרבות הנטופית

התרבות הנטופית היא בין התרבויות הנחקרות ביותר והיוותה הבסיס לתרבות הלבנטינית, וכנראה לשפות השמיות הצפון-מערביות. היא מסמלת את סיום תקופת הציידות-נוודות ומעבר להתיישבויות קבע חקלאיות. התרבות התקיימה כ-15,000 עד 11,700 שנים לפני זמננו אנו.

מרכזה היה ארץ ישראל ורוב אתריה נמצאים כיום במדינת ישראל.

התרבות התאפיינה בסגנונות בנייה מיוחדים – בעיקר בנייה עגולה (המבנים היו סגלגלים ולפעמי חצאי-עיגולים) ונבנית אל תוך האבן – לפעמים מתחת לפני האדמה ולפעמים הבתים נחצבו לתוך הסלע (של הר לדוגמא).

התרבות מציגה את הראיות הראשונות ביותר לביותם של כלבים, בצורה של קברים שבתוכם נקברו אנשים מאותה תרבות עם כלביהם.

בזירה האומנותית, התרבות יצרה יצירות אומנות רבות – הידועה שבהן היא "צלמית האוהבים" מעין סח'רי.

בתקופה הנטופית קמה לה העיר יריחו, שכיום נחשבת העיר העתיקה ביותר בעולם שעדיין מיושבת. יושביה לא היו ערבים אלא טרום-כנענים, לבנטינים. כשסאיב עריקאת טוען שהוא "כנעני מיריחו" (למרות שהוא בכלל משבט חוואיתאת, מחצי האי ערב), צריך להטיח בו עובדות.

התרבות הכבארית

התרבות הכבארית הגיאומטרית הייתה אולי תרבות הציידים-לקטים האחרונה בלבנט, לאחר שהוחלפה בתרבות הנטופית.

עיקר המידע עליה נובע מחקר מערת כבארה, ששפכה אור על התרבות הקדומה הזו.

התרבות העתליתית

התרבות העתליתית היא תרבות "מערות" קדומה מהתקופה הפליאוליתית העליונה (לפני כ-26,000 שנה).

המידע על התרבות העתליתית עדיין מועט כיום. לא ידוע משך קיומה המדויק וקיים מידע מועט על דגם היישוב, הכלכלה והיחסים בין נושאיה לנושאי תרבויות אחרות מהתקופה הפלאוליתית העליונה.

התקופה המוסטרית

התקופה המוסטרית אמנם הייתה תקופה כלל-עולמית, אך תחילתה הייתה בארץ ישראל והלבנט. היא התחילה בערך לפני 220,000 שנים ונגמרה בערך לפני 40,000 שנים – היא הייתה התרבות המרכזית בתקופה הפליאוליתית התיכונה.

בתרבות הזו היו חברים לא רק אנחנו, ההומו-ספיאנס (או במינוח המדוייק יותר, המדעי, Homo Sapiens Sapiens), אלא גם ניאנדרתאלים (Homo Neanderthalensis). זו התרבות האחרונה שבה חיו הניאנדרתאלים.

התרבות התאפיינה בחיים במערות ויצירת כלי אבן, בעיקר בשיטת הלוולואה.

לתרבות זו אנחנו קוראים בדרך כלל "תרבות האדם הקדמון".

התרבות האשלו-יברודית

התרבות האשלו-יברודית, או יותר נכון, המסורת או התקופה האשלו-יברודית, היא התקופה האחרונה עליה אדבר כי היא התקופה האחרונה המתקיימת ספציפית בלבנט.

התקופה הזו התחילה בערך לפני 410,000 שנים ונגמרה לפני 220,000 שנים.

בתקופה הזו לא היה עוד האדם הנבון המודרני (אנחנו, Homo Sapiens Sapiens) אלא היו סוגים שונים של בני אדם, כגון הומו ארקטוס מאוחר ("האדם הזקוף", Homo Erectus, אחד מאבותינו), הומו היידלברגנסיס מוקדם (Homo Heidelbergensis) וצורה מוקדמת וארכאית של האדם הנבון (Homo Sapiens).

אחד האתרים המוכרים ביותר של התקופה הזו היא מערת זוטייה (או "מערת הגולגולת") בנחל עמוד. שם נמצאה גולגולת אדם הנקראת "האדם הגלילי". יש וויכוח לגבי סוג האדם שאליו משוייכת הגולגולת. זה יכול להיות הומו ארקטוס, למרות שהמצח גבוה יותר, בדומה להומו-ספיאנס ארכאי או ניאנדרתאל.


לסיכום, התרבותיות שהצגתי לכם פה מראות את הפרהיסטוריה של ארץ ישראל, כנען, והמרחב הלבנטיני כולו. התרבויות הללו חיוניות להבנת מקומנו כאומה ילידה ועצמאית בכנען/ארץ ישראל.

קוראי היקרים, תבינו – התרבויות האלה, האנשים שחיו בתקופות הללו – הם אנחנו.

 

פורסם במקור: http://www.parshan.co.il/index2.php?id=11243&lang=HEB

עיקרי התפישה העברית – עקרונות בראי הרוח

ט' בסיוון, ה'תשע"ד

אין לשכנע כי קורה דבר יהודי בפלשתינה כשקורה דבר מה עברי בכנען
-עדיה חורון

עם שאינו מכבד את עברו גם ההווה שלו דל – ועתידו לוט בערפל
-יגאל ידין

לתפישה העברית יש שתי זוויות ושתיהן משלימות אחת את השנייה: זווית הרוח וזווית המעשה.

התפישה העברית בראי הרוח:

זמן רב מדי זהותנו, מקורותינו, חכמינו, מעשיותינו, דברי ימינו, שפתנו, אבותינו וארצנו נשללו מעִמנו – ח' הגנבוֹת.

זהותנו – אנו עברים-כנענים, ילידי ארץ-עבר היא ארץ-כנען היא ארץ-ישראל. אין אנו עם נודד וגלותי, חסר-ארץ וחסר הגנה. אנו עם של בני תרבות משכילים, בעלי יכולת להגן על עצמם, עם שורשים עמוק בתוך אדמת הארץ וקשורים רוחנית לנופי כנען. נופי הארץ, אדמתה, הריה, מדברותיה – כל אלו טבועים בתוך נפשו ורוחו של העברי.
אין אנו יהודים, אלא אך ורק על-פי הדת, לפי בחירת האדם – שכן, דת היא כלל-עולמית ואינה משוייכת לטריטוריה מסויימת. אדם יהודי יכול להיות יהודי גם פיזית וגם רוחנית בכל מקום בעולם – בעוד העברי, אמנם פיזית וביולוגית יכול להתקיים מחוץ לארץ, אך זהותו הרוחנית והלאומית אינה יכולה להתקיים מחוץ לגבולות הארץ ואין הוא יכול להגיע לשלמות בכל תחומי החיים.
אך, ורק אך, אם יזנח את תפישתו הקוסמופוליטית, אם ינקה עצמו מאבק הגלות ויצרוך את קשריו העבריים, עם שאר עמו ובתוך אדמתו – יהא הוא עברי.
שכן, בכל "יהודי-אתני" ישנו עברי שמשתוקק לצאת.

מקורותינו – העברי שואב רבות מן התנ"ך לגבי זהותו הלאומית, אך רואה את התנ"ך לא כחפץ פולחן וקודש, אלא מחלקו לחלקים: החלק הסיפורי-תעמולתי שמהווה את רוב הקובץ, אותו תופש העברי כחומר שממנו יש לדלות אמת היסטורית ולהסתכל עליו בביקורתיות; החלק השירתי-ספרותי שאותו תופש העברי כמופת של ספרות ושירה עברית; החלק החוכמתי הכולל את קהלת, משלי ואיוב שאותם תופש העברי כבסיס פילוסופי לקיום האנושי הכולל ולקיום העברי בפרט.
העברי גם כן שואב מקורות וזהות מתוך האמנות הכנענית שנחשפה באוגרית ובערי-מדינה כנעניות נוספות, בתוספת ממצאים ארכיאולוגיים.
העברי חוקר את מקורותיו ואת מוצאו כדי לשאוב השראה לחיי היום-יום שלו ולתפישתו העצמית.

חכמינו – העם העברי נושל מהוגיו וחכמיו, מנהיגיו וכהניו מסיבה אחת – הם בחרו להאמין באלים אחרים – אלים שהיוו את הפנתיאון של העברים. פנתיאון עשיר שהורכב מעשרות אלים, ביניהם גם יהוה, אל המלחמה, שטיפס והפך לבסוף לאל המרכזי ואז ליחיד. רבבות של חכמים נושלו מאיתנו מכיוון שלעורכי התנ"ך, דעותיהם של הוגי הדעות הללו, לא התאימו למחשבתם.
כמה ספרים יכלו להיכתב או נכתבו? כמה תפישות אלוהיות שונות היו? כמה מנהיגים היו באמת? כל אלה נעלמו לנצח.

מעשיותינו – מעשיותינו הן סיפורי האגדה והמיתולוגיה הכנענית. רוב רובם של סיפורים אלה אבדו בחולות הזמן, חלקם התגנבו לתוך הנרטיב התנ"כי וקומץ ניצלו ונמצאו מחדש בחפירות ארכיאולוגיות, במיוחד באוגרית (היא ראש השמיר, בסוריה).
מעשיות אלה, כמו אגדת אקהת (דנאל), אגדת כרת, מעגל בעל ושיר האלהים-הנעימים, הם נכסי צאן ברזל לעברי ומהווים את הבסיס המיתולוגי הלאומי שלו, בשיתוף עם סיפורים מיתולוגיים כנענים הנובעים מהתנ"ך.

דברי ימינו – דברי ימינו (=ההיסטוריה שלנו) כוללים את התרבויות שקדמו לתרבות הכנענית, התרבות הכנענית, סיפור התגבשותנו כעם שמתגלה לאט לאט עם החקר הארכיאולוגי, סיפוריהם ההיסטוריים של תקופת השופטים, ממלכת ישראל וממלכת יהודה, וכל ההיסטוריה העברית מאז – גם בגלות. החלק הראשון, עד סוף גלות בבל, נמחק, הודחק, שוכתב ושונה לתועלת אנשים כאלה ואחרים. דברי ימינו אינם שלמים בלי מאורעות קדומים אלה – שכן הם מהווים חלק בלתי נפרד מהעברי כפי שגירוש ספרד בלתי נפרד, כפי שהשואה והתופת הם בלתי נפרדים, כפי שמרד בר-כוכבא בלתי נפרד וכפי שקום המדינה ומלחמת ששת הימים הם בלתי נפרדים.

שפתנו – השפה העברית, השפה הכנענית החיה היחידה בעולם, היא שפת האם של העברי – בין אם בארץ ובין אם בגולה. גם אם הוריו דיברו בשפת לעז. העברית היא שפת מחשבתו וחלומותיו, שפת חולין וחכמה, שפת יום-יום ושפת שבת.
כתבו של העברי הוא הכתב העברי – הכתב הנובע מהכתב הכנעני של צור וצידון (פיניקי).
הגולה לקחה מהעברי את שפתו והציבה עליו שפות לעז – לאדינו, יידיש, שפות ערב ושפות אירופה, שפות כוש וכל שפות העולם. מחשבות היהודי היו למחשבות בלעז.
כתבו היה ועודנו כתב זר – הכתב האשורי שבו אנו כותבים עכשיו.
העברי חותר לשלמות העברית, לשימוש כולל בה ולחשיבות מחודשת לכתב העברי המקורי.

אבותינו – קודמינו לא היו אנשים שבאו ממסופוטמיה וכבשו את הארץ בכוח – אבותינו הם ילידי הארץ. גם אם הקשר בינינו לאבותינו ניתק קליל בגלל סיבות רבות זה לא משנה את העובדה שאבותינו הם אבותינו.
אבותינו היו אבותינו גם במדבריות של דרום ערב. אבותינו היו אבותינו גם בהרי צפון אפריקה. אבותינו היו אבותינו גם בנחלי כוש, הלוא היא אתיופיה. אבותינו היו אבותינו גם בערבות מערב אירופה. אבותינו היו אבותינו גם ביערות מרכז אירופה. אבותינו היו אבותינו גם בביצות מזרח אירופה. אבותינו היו אבותינו גם בגבעות הקווקז. אבותינו היו אבותינו בכל מקום אשר היינו – וכך זה גם יישאר.
משימתו של העברי היא להחיות את הקשר בין אבותינו ואנו, קשר שאבד בערוב השנים.

ארצנו – ארצנו היא אחת – ארץ-עבר, ארץ-כנען – ארץ ישראל. לא באנו משום ארץ אחרת ואין כל סיבה להיות בשום ארץ אחרת.
בשכלו, ברוחו, בחייו של העברי הארץ חקוקה לנצח. האדמה היא לעולם חלק מתאי-תאיו, נימי-נימיו ושד-עצמותיו. הטבע של ארצו, כנען, הוא הבסיס לזהותו, תפישתו העצמית והרוחנית. זה הוא העברי.
היהודי יכול לחיות את כל חייו בארץ אחרת, צרכיו הרוחניים יתממשו באותה ארץ וזהותו הלאומית לא תיפגע. היהודי מסוגל לנדוד ולחיות בכל ארץ אחרת.
העברי – הגולה זרה לו ואין הוא יכול להתקיים כלאום ויישות עממית בתוכה, כי משכנתו היא ארץ ישראל.


זוהי התפישה בראי הרוח העברית, תפישתו הלאומית והזהותית של העברי – ח' הגנבות שמשתוקק הוא בנימי-נימיו להשיב לחיקו.

התנועה העברית קוראת לכל עברי ועברי לאמץ תפישה זו כדי לקיים את עצמאותו הלאומית, הרוחנית, הכלכלית, המדינית והמחשבתית של עמו.

עיקרי התפישה העברית – עקרונות מעשיים

ט' בסיוון, ה'תשע"ד

פתח דבר

ראשית, אציין את הצורה שבה רואה התנועה את האומה היהודית/עברית. על פי תפישתה של התנועה, האומה העברית היא אומה על בסיס אתני גרידא, שבתוכה מוכללים מוצא אתני-תרבותי משותף, שפה לאומית אחת, רצון לנאורות ופיתוח חשיבתי בו בזמן עם חקר מקורות עבריים קדומים וחזרה לתפישה כללית-לאומית עתיקת יומין. וכך, כל אדם "יהודי-אתני" (=עברי) בעולם יוגדר כעברי.

שנית, התנועה רואה באומה העברית ובמדינת ישראל כאומה הכנענית הדרומית המודרנית וכממשיכתה ההיסטורית של התרבות הכנענית והעברית ששררה בארץ ישראל/כנען.

שלישית, התנועה רואה את כל מרחב דרום כנען (דרום הלבנט) = ארץ ישראל, כמולדתו הטבעית של העברי ונוף מחשבותיו. התנועה רואה בארץ ישראל כולה תחום שליטתו של העברי בבלעדיות. התנועה מגדירה את שטח ארץ ישראל בערך על שטח מדינת ישראל, הרשות הפלסטינית, הממלכה ההאשימית של ירדן ושטחים ממוקדים מהרפובליקה הערבית הסורית.

רביעית, מטרת התנועה היא ליצוק מחדש את העברי – אדם בעל דעת, נאור, קשוב למקורותיו, אמנותי, בעל כבוד וגאווה, בעל רוחניות, בעל קשר הדוק עם הטבע הסובב אותו וארצו, בעל כושר הגנה עצמית ויפה הליכות.

וכעת, עיקרי התפישה.

חברה ודת

  • חוק השבות צריך להשתנות כדי לכלול את כל בני האומה העברית, גם אם היהדות האורתודוקסית לא רואה בהם כאלה. חוק השבות יקבע ש"כל עברי שברצונו לעלות למדינת ישראל ולקבל אזרחות במדינת ישראל יאושר לו מטעם חוק זה". הקריטריונים דומים יחסית לחוק השבות המקורי אך גם שונים. אדם יחשב עברי אם הוא בעל 25% ומעלה מוצא עברי. משמע, אדם שאחד מסביו או אחת מסבתיו עבריים – ייחשב בן האומה העברית. הסב או הסבת יכולים להיות מצדו של האם ומצדה של האם. אם הוא בן לאב עברי – הוא ייחשב עברי. אם הוא בן לאם עבריה – הוא ייחשב עברי. הקטגוריה המרכזית העכשווית לקביעת העבריות היא יהדותם – בין אם קראים או חרדים, רפורמים או קונסרבטיבים, או מוגדרים ע"י המדינה או מדינה אחרת כ"יהודים". גיור לא ייחשב כ"להיות עברי", אלא רק להיות "יהודי". יבוטל סעיף "שאינו בן דת אחרת" בגלל הסיבות שיתוארו למטה. דרישת הכרזת נאמנות ותפישתו של אדם כחלק מהאומה העברית יחויבו להחתם כתנאי לקבלת אזרחות.
  • השומרונים יוכרו כחלק מהעם העברי, בגלל המוצא ההיסטורי והתרבותי המשותף של השומרונים והיהודאים (כולם בני ישראל) – לפי ראיות היסטוריות כתובות מממלכת אשור (אסטלת סרגון השני) וראיות ארכיאולוגיות אחרות.
  • תוחל הפרדה מוחלטת בין דת למדינה – יחוקק חוק נישואים אזרחיים; יחוקק חוק נישואים חד-מיניים; יבוטל פטור הגיוס לחרדים ולאנשים דתיים; ראש השנה, שבועות (חג הקציר), פורים, ט' באב, טו' באב, סוכות (חג האסיף), טו' בשבט, ל"ג בעומר, פסח (חג האביב) – כל אלה יוכרו כחגים לאומיים-תרבותיים, ולא חגים דתיים – שאר מועדי ישראל המוכרים כחגים ולא מצויינים פה יבוטלו כחגים רשמיים ויחגגום כחגים דתיים; החגים העדתיים של סיגד, סהרנה ומימונה יוכרו כחגים עממים ללא עדתיות; החגים האזרחיים יותרו כחגים אזרחיים-לאומיים-רשמיים.
  • יופעל לחץ לביטול התפישה העדתית – ביטול ההפרדה בין העדות, ההגדרה השונה בין העדות וההדרה בין העדות – למען זיקוק הזהות הלאומית העברית המאוחדת שאינה נוגעת לאף עדה ובו בזמן נוגעת לכל העדות.
  • יוגבר השימוש בכתב העברי העתיק (=מקורי) לעומת הכתב האשורי ויהא לחלק בלתי נפרד מלימודי הלשון במדינת ישראל. כל ילד וילד עברי יהיה מחוייב לדעת לכתוב בכתב העברי.
  • יוגבר החינוך לביקורתיות, ראיה מדעית, נאורות, ליברליזם, לאומיות, היסטוריה (דברי ימים) ולשון. התנ"ך ילמד כמופת של ספרות עברית שמתאר מיתוס יהודאי-מונותאיסטי עם זיקה למיתולוגיה העברית הקדומה, ויודגשו חלקים לא נכונים היסטורית, הקונטקסט ההיסטורי, חלקים שבהם אפשר לזהות מיתוסים עבריים/כנעניים קדומים (תהילים ס"ח) וכד'. ילומדו יצירות כנעניות מאוגרית, המיתוסים הכנענים, המוצא הלאומי העברי ודגש על ידיעת הארץ דרך הרגליים (קידום טיולי שטח ברחבי הארץ ברגל).
  • חינוך השפה העברית יהיה חייב להתחזק ולהשתפר – זה בלתי אפשרי שעברים לא יוכלו לדבר בעברית תקינה.
  • חינוך למדעים מדוייקים יתוגבר, כגון, כימיה, מתמטיקה, פיזיקה, ביולוגיה וכיוצא בזה. הילדים יתוגברו ללמוד את המקצועות הללו. אבולוציה תכנס לכל כיתות הלימוד – עם דגש על מוצא האדם מפרימט קדמון.
  • חינוך אומנותי יתוגבר – מגמות מוזיקה, מגמות ספרות (עם דגש על ספרות מהמזרח הקדום והלבנט), מגמות סוציולוגיה-פסיכולוגיה, מגמות פילוסופיה וכיוצא בזה. חינוך אומנותי יוכנס לכל שכבת גיל, עדיף בשיעורים שמתמקדים בחינוך לרוח ואומנות ("שיעור תרבות" יהא שמו, לדוגמא).
  • החינוך הספורטיבי ישוכלל – החינוך הגופני יתמקד בבניית תפריט אימונים ומאכל נכון לתלמידים בצורה ממוקדת לכל תלמיד ובכך ישודרג החינוך הגופני והבריאות הגופנית של כלל האזרחים.
  • העלאה מיידית בשכר המורים לרמה של משכורת היי-טק עם הטבות.
  • משמעת חינוכית – תפישת "המורה הוא החבר שלי" צריכה להיפסק. המורה הוא דמות הוראה וחינוך – דמות דוגמא וכבוד. בכניסת המורה לכתה בבוקר, יברכוה/ו התלמידים, בעמידה, בבוקר טוב עד שיורה/תורה להם לשבת. אפס סבלנות לאיחורים ואי-עמידה בכללי בית הספר ותקנון משרד החינוך.
  • "סעיף הלאום" בתעודת הזהות יוחזר לפי המוצא הלאומי של אותו אדם. אם ירצה האדם, יוכל להסתירו דרך בקשה ממשרד הפנים. אדם ממוצא עברי יוגדר כ"עברי". אדם נוצרי במדינת ישראל ממוצא שאינו מארוני או שהוא ערבי מוכח, יוגדר "ארמי". אדם נוצרי-מארוני במדינת ישראל יוגדר כ"מארוני" או "פיניקי" (לפי ראות עיניו). אדם מוסלמי ממוצא ערבי יוגדר כ"ערבי". אדם נוצרי ממוצא ערבי מוכח יוגד כ"ערבי" או "נוצרי", לפי ראות עיניו. אדם ממוצא אתני-לאומי אחר יוגדר לפי מוצאו האתני-לאומי.
  • הלוח העברי יוגדר כלוח הלאומי והרשמי של מדינת ישראל. אך, הלוח הלועזי ישומש בצורה רשמית על כל מסמך ומסמך רשמי כתאריך משני.

מדיניות ויחסי חוץ

  • אין הכרה במדינה ערבית שנייה ("פלסטין") ואין חילוק של דרום כנען-ארץ ישראל.
  • סיפוח של כל שטחי C ביהודה ושומרון והחלת החוק הישראלי עליהם וביטול הסכם אוסלו. שטחי A ו-B יהיו אזורי אוטונומיה ערבית טכנוקרטית – ללא משטר פוליטי ובעלת פירוז מוחלט חוץ מרשויות אכיפת חוק שנקבעים, מובלים, נבחרים ופועלים לפי הנחיות מדינת ישראל. בראש האוטונומיה יעמדו משפטנים, פרופסורים וכ'ו – לא פוליטיקאים. רדיפת הטרור תחזור למתכונת שלפני אוסלו – רדיפה בלתי-פוסקת אחר פעילי טרור.
  • יש לפעול להעברת השליטה על חבל עזה לרפובליקה הערבית של מצרים.
  • אין, בשום מצב או אופן, חילוק של ירושלִַם. ירושלם היא בירתה של האומה העברית כולה, עוד מימי שמה יבוס. היא הבסיס הלאומי של האומה העברית ולבה של דרום כנען-ארץ ישראל.
  • על הר הבית יוקם מערך בדומה למערת המכפלה בחברון – זמנים לתפילת יהודים וזמנים לתפילת מוסלמים.
  • כל פעולת טרור תענה בפעולת תגמול.
  • יש לחזק את הקשרים עם ארצות-הברית ועם מעצמות אחרות – רוסיה, סין, צרפת, בריטניה. בו בזמן, יש להפסיק את קבלת הסיוע הצבאי-כלכלי מארה"ב.
  • עם לבנון יש לחתום, סוף כל סוף, על הסכם שלום ולפעול יחדיו נגד חזבאללה וטרור.
  • יש לפעול למען אומות ילידות בכל העולם הדורשות עצמאות וריבונות לאומית. בראשן, יש לסייע למארונים בלבנון להקמת מדינה מארונית-פיניקית מחודשת בלבנון – מדינה בעלת קשרי-ברית בלתי ניתנים לשבירה וקשר אתני ברור (המארונים/פיניקים הם הכנענים הצפוניים, בעוד שהעברים הם הכנענים הדרומיים) ולעודד שימוש מחודש בשפה הפיניקית ובכתב הפיניקי; לסייע לאשורים להקים מדינה ריבונית על ארץ שתי-הנהרות; לסייע לארמים להקים מדינה ריבונים בארם, על גוויתה של הרפובליקה הערבית הסורית ועוד.
  • עידוד עלייה למדינת ישראל מכל העולם וקריאה לביטול הגלות וחזרה לארץ.
  • "חוק הוצאה להורג" יוחל על מחבלים שגרמו למוות ועל רוצחים שבצעו פשעים מזוועים.
  • "חוק סירוס חובה לפדופילים" יוחל על פדופילים שנתפסו.
  • יש להציב חוקים נוקשים למניעת התעללות בבעלי-חיים במחלבות, ברפתות, במדגרות, בלולים וכיוצא בזאת.
  • יש לחוקק חוקים שישמרו על אוצרות טבע, גנים לאומיים ואתרי מורשת.
  • יש למנוע את ניקוז ים המלח ו/או הזרמה של מי הים האדום לתוך ים המלח – דבר שישמיד את המערכת האקולוגית העדינה והייחודית בים המלח.
  • ישראל צריכה לתפוס עמדות מפתח ב-OECD, בקרן המטבע הבינלאומי ובאו"ם, כדי למנוע פעילות נגד ישראל והתרסה.
  • יש לעודד עבודה עברית בכדי להוריד את אחוז האבטלה – אין עבודה? ילך לבנות בתים. זאת אומרת, עבודה עברית לא רק כאמצעי להגשמה לאומית, אלא גם כפתרון פרקטי.
  • הקצאת עוד משאבים ל"משכלה ללשון העברית" ("אקדמיה" ללשון העברית) ועידוד פתרונות מעשיים ומילים מעשיות לבעיות ומילים לועזיות.
  • יש להילחם בכל הכוח בבירוקרטיה, סחבת וחוסר שקיפות.

 

כלכלה ומסחר

  • התנועה תומכת בכלכלת שוק חופשי בעלת חופש מהתערבות הממשלה.
  • על-פי משנתו של זאב ז'בוטינסקי, התנועה קוראת להצבת זכויות חברתיות – מזון, מעון, עבודה, מורה ורופא – משמע: למדינה יש זכות להתערב רק ב-6 מקרים:
    1. סיפוק מזון וסעד מזוני לחסרי אוכל.
    2.סיפוק דיור ציבורי לזוגות צעירים שעשו צבא או שירות לאומי.
    3. סיפוק מקומות "עבודה עברית" לחסרי עבודה, לפי מגבלות הגיל.
    4. סיפוק חינוך בחינם מגן-חובה עד סוף כיתה י"ב (אפשרי גם עד תואר ראשון).
    5. סיפוק בריאות ציבורית בחינם.
    6. פירוק מונופולים כדי למנוע "מאפית מחירים" ושמירה על השוק חופשי. כמובן שהמסים יותאמו לרפורמות האלה.
  • יש לעודד יזמים ובעלי הון מחוץ למדינה לפתוח מפעלים ולפתח את השוק בארץ.
  • יש להפריט לאלתר את חברת החשמל ולאפשר תחרות בשוק.
  • יש להשאיר את נמלי הים ונמלי התעופה בשליטה ממשלתית, אך באותו הזמן לשמור על הנמלים מפני השתלטות של ועדים עושקים.
  • יש לפתח יחסי מסחר עם הודו, סין ויפן, כדי להרחיב את השוק גם למזרח ובכך לאפשר הורדת מחירים בשביל הצרכנים והעלאת רמת החיים של האזרחים.

סיכום

התנועה העברית רואה באומה העברית אומה כנענית מודרנית, בעלת יכולות מודרניות תוך שאיפה ממקורות העבר המקוריים – שירה וספרות כנענית והחלקים הכנענים שהסתננו לתוך התנ"ך.

התנועה קוראת לחופש מדת ולהפיכת הציונות ללאומיות אתנית-תרבותית לעומת לאומיות על-בסיס דתי.

התנועה רואה בחופש ובחרות בכלל, ודגש כלכלי בפרט, ערך עליון ומרכזי בחייו של האדם ובזכויותיו שאין לפגוע בהן, גם לא למען השוויון.

התנועה רואה במדינת ישראל אור לגויים ואומה כנענית מודרנית.

דעתי על עמותת "הזהות העברית"

ח' בסיוון, ה'שע"ד

עמותת "הזהות העברית" אמנם מושכת ודומה לתפישתי בשם, אך שונה בתכלית.

עמותת הזהות העברית קוראת ליציקת זהות חדשה, אזרחית, ללא ייחוס אתני, לאומי וכ'ו. ז"א, העמותה הזו לא שואפת ליציקת תרבות עבר אלא ליצירת קולקטיב חדש – עברים לעומת ישראלים.
הקולקטיב הזה יהיה בנוי מאנשים ממוצא עברי, ממוצא ערבי, ממוצא דרוזי, ממוצא מארוני, ממוצא ארמי וכ'ו – כולם יוגדרו כ"עברים". זה נסיון ליצור מדינת כלל-אזרחיה רק בפנים חדשות.
במילים פשוטות – פוסט-ציונות.

יש שיאמרו כי התנועה הזו דומה הרבה יותר לכנענות של רטוש, אמיר, אורנן, תמוז וכד'
אמנם העקרון הכלל-אזרחי דומה אך יש הבדל ניכר בכל השאר.
"הזהות העברית" לא רואה בעבריות הקדומה, הכנענית, ערך כלשהו, אלא בחרה בשם הזה בשירותיות – כי זה לא "יהודים" ו"ישראלים" זה פאסה והערבים לא מתחברים לזה.
חסר הרגש הלאומי הפרטי, הכנעני, הקשור לאדמה ולעם עצמו ולא למדינה ואזרחיה.
על אותו משקל הם יכלו לבחור במושג "פלשתינאי", אבל הם כועסים כי הערבים הקדימו אותם. במקום זה לחטוף שם שעכשיו לא ממש משומש, לצערי, "עברים" – זה מצויין.

העמותה מתנגדת לזהות פלסטינית-ערבית, או כל זהות לאומית-ערבית, לא כי הלאומיות הזו היא לאומיות אימפריאליסטית מצוצה מהאצבע ומונעת מהלאומים הילידים את זכותם הטבעית, אלא מכיוון שזה נוגד את המנטרה שלהם.


עכשיו, לביטול ספיציפי של עקרונותיהם, לפי מה שכתבו באתרם:

במדינת ישראל, מדינתנו הלאומית, אשר אוכלוסיתה איננה הומוגנית, הזהות הלאומית אינה נותנת מענה לצרכי הזהות של הקבוצות השונות של האוכלוסיה, ובנוסף, הזהות הלאומית לא רק שאינה מכנה משותף מאחד, היא, להלכה ולמעשה, גורם מפריד. מדינות לאומיות רבות אחרות, שגם אוכלוסיתן איננה הומוגנית, נוהגות נכון בנושא הזהות הלאומית, כדי שהיא אכן תהיה המכנה המשותף המאחד.

הזהות הלאומית לא צריכה לתת מענה לצרכי הזהות של הקבוצות השונות באוכלוסייה. הזהות הלאומית היא הזהות הלאומית של לאום מסויים, לא של כל האזרחים. הם מביאים את צרפת כדוגמא, אבל צרפת היא כבר לא מדינת לאום אתנית, היא מדינת כלל-אזרחיה, מדינת לאום מדיני-אזרחי – כמו שהעמותה מנסה לייצר. הדוגמא המתאימה למצב העברי שאני רוצה הוא מדינה כמו ארמניה, או פולין, או אוקראינה, או יוון – מדינות שהלאום הוא של הרוב שהקים את המדינה, הלאום האתני, וכל אדם אחר שלא בן הלאום האתני הוא רוסי עם אזרחות אוקראינית, גרמני עם אזרחות פולנית, אלבני עם אזרחות יוונית, גאורגי עם אזרחות ארמנית וכד'.
אותן מדינות לא מצפות מהאלבני לזנוח את לאומיותו, או מהגרמני, או מהרוסי, או מהגאורגי. הדבר היחיד שהם מצפים זה להיות נאמן למדינה ולחוקיה, בנוסף גם קבלה של זהותה הלאומית-האתנית של המדינה. במדינת ישראל זה קורה. יש סרטון קצר שנוצר ע"י טוביאס פטרסון, בנוגע להתייחסות של ערבים מסויימים (אחד מוסלמי, אחד אתאיסט ואחד בכלל ארמני) לזהותה של המדינה כמדינה יהודית – כולם מכירים בה כמדינה יהודית. מצב זה של הכרה במדינה כמדינה יהודית (או מדינה עברית בעתיד) יהיה המצב תמיד. לא עם כולם, אבל זו צריכה להיות אחת הדרישות לאזרחות במדינה.
העניין השני בפסקה הזו מצויין "הזהות הלאומית לא רק שאינה מכנה משותף מאחד, היא, להלכה ולמעשה, גורם מפריד" – הם צודקים. הזהות האתנית-לאומית היא גורם מפריד – אבל בין מי למי? הזהות הלאומית היא גורם מפריד בין בני הלאום לאלה שהם לא בני הלאום – כמו בכל לאום ולאום. זו המטרה של לאום. הוא לא אמור לכלול את האנשים שאינם בני הלאום שלו, אלא רק את בני הלאום.
אם הם אינם רוצים לאומיות עברית-אתנית, אז למה שאר סוגי הלאומים הם בסדר? למה לא להתנגד לכל סוג של לאום וליצור עולם מושלם "בלי גזע ולאום". אה נכון, קודם צריך "לכבוש את השלום ולא את השטחים".
NEXT.


 

קיימות בעולם מדינות רב לאומיות, כלומר, שאוכלוסיתן מורכבת ממספר לאומים.  למשל, בריטניה היא מדינה רב לאומית: יש בה אנגלים, סקוטים, וולשים, אירים, כל לאום עם השאיפות הלאומיות שלו. הפדרציה הרוסית היא מדינה רב לאומית, ומרכיבים לאומיים בתוכה נלחמים להגשמת שאיפות לאומיות. יוגוסלביה היתה מדינה רב לאומית, עד שהתפרקה לשבע מדינות לאומיות, על רקע השאיפות הלאומיות של מרכיביה: סלובניה, קרואטיה, סרביה, בוסניה, מונטנגרו, מקדוניה.

קיימות בעולם מדינות דו לאומיות, כלומר, שאוכלוסיתן מורכבת משני לאומים. למשל, בלגיה היא מדינה דו לאומית: יש בה וואלונים ופלמים, כל לאום עם השאיפות הלאומיות שלו. גם צ'כוסלובקיה היתה מדינה דו לאומית, עד שהתפרקה לשתי מדינות לאומיות: צ'כיה וסלובקיה.
קיימות בעולם מדינות לאומיות, ופירוש הדבר שאזרחיהן הם בני לאום אחד, באשר כל אחת מהן מאצילה את הזהות הלאומית לכל אחד מאזרחיה, ללא הבדל צבע עור, גזע, מוצא אתני, דת ואמונה, כדי שאכן יהיה בה רק לאום אחד. כך, כל אזרחי הולנד (Netherlands)  הם בני הלאום ההולנדי (Dutch), כולל כהי העור ממוצא אתני אינדונזי או סורינמי, כל אזרחי שוויץ הם בני הלאום השוויצרי, על כל קבוצות השפה, על כל הזרמים הדתיים ועל כל המוצאים האתניים המגוונים מהם מורכבת אוכלוסיתה, כל אזרחי צרפת הם בני הלאום הצרפתי, כולל מיליוני אתניים ערבים בני הדת המוסלמית, מיליוני אתניים גרמנים, מיליוני אתניים קורסיקאים, מיליוני אתניים ברטונים, מיליוני אתניים נורמנים וכו'.

אני מניח שהכותב לא למד אזרחות.
יש כמה סוגי מדינות לאום:
1. מדינות רב-לאומית כלל-אזרחיה – מדינה שבה יש יותר משני לאומים שליטיים ומוכרים ע"י המדינה. אם המדינה מגדירה עצמה כמדינה רב-לאומית, ז"א, עם זיקה לכל הלאומים הנתונים – היא מדינה רב-לאומית. מדינה רב-לאומית בדרך כלל יוצקת זהות חדשה עם סמלים חדשים – זהות אזרחית-לאומית.
בתוך סוג המדינות הללו יש שני סוגים בפציפיים יותר. הסוגים האלה מייצגים את סוג הלאומיות שיצרה את המדינה:
הסוג הראשון הוא לאומיות אזרחית-מדינית. לאומיות אזרחית-מדינית היא לאומיות שלא מתבססת על מוצא משותף או היסטוריה משותפת, אלא מבוססת על האזרחות באותה מדינה. דוגמא למדינות כאלה הן ארצות הברית, קנדה, ברזיל – בקיצור, רוב המדינות באמריקה.
הסוג השני הוא לאומיות אזרחית-מדינית שלאום שליט מציב את הגדרתו על שאר הלאומים. המדינות הפועלות בשיטה הזו הן מדינות שבהן הלאום האתני השליט מנסה (ומצליח) להציב את לאומיותו על שאר האזרחים והמיעוטים. הוא מכניס אותם לקולקטיב ובעצם מאבד את זהותו האתנית-תרבותית העצמאית. מדינות כאלה הן צרפת, ספרד, גרמניה, שוודיה, רוסיה (למרות שברוסיה כן יש הגדרה שונה אדם לאדם, לא מדינה לאדם) וכ'ו. למצב הזה, של מדינת כלל-אזרחיה וחורבן הציונות הלאומית קוראת "הזהות העברית". זה גם נקרא "פוסט-ציונות" ו"עריצות הרוב".

2. מדינה דו-לאומית – מדינה דו-לאומית היא מדינה בה יש שני לאומים גדולים ושליטים ושניהם מוכרים כרשמיים ע"י המדינה. אין עריצות של רוב, כי אין רוב, והמדינה מכירה בשניה הלאומים כאחראים על לאומיותה. דוגמאות לכך הם בוסניה (שבה הלאומים השולטים הם הלאומיות הבוסנית-מוסלמית והלאומיות הסרבית-נוצרית), בלגיה (פלמית וואלונית) וכד'. זה הרצון של חלק מארגוני השמאל – מדינה גם יהודית וגם פלסטינית.

3. מדינת לאום – מדינת לאום היא בדרך כלל מדינת לאום-אתני. המדינה הזו מחזיקה בסמלים, במנהגים ובזהות של בני הלאום שייסדו אותה או הזהות הלאומית של רוב האזרחים במדינה. כך הן רוב מדינות העולם. ארמניה, גאוגרגיה, טורקיה, אזרבייז'אן, סין, יפן, קוראיה, יוון, אלבניה, סרביה, פולין, אוקראינה – וישראל.
אין שום דבר רע במדינות לאום-אתני. המדינות הללו הם ביטוי לשאיפות הלאומיות של לאום מסויים. מדינת ישראל צריכה להישאר מדינת לאום והיא תישאר. התנועה העברית, התפישה העברית שלי, רואה בישראל כמדינת הלאום של העם העברי – מדינה שהיא בעלת מיעוטים אתניים ולאומיים אחרים בעלי הגדרות עצמיות אחרות. זו זכותם של המיעוטים להחזיק בלאומיות והגדרות עצמיות שלהם – זו חוסר עריצות הרוב. זו דמוקרטיה.

חוסר הבנת המושגים הבסיסיים הללו באזרחות הן אחת הסיבות לאידאולוגיה ההזוייה הזו.


המדינה הלאומית הוקמה במטרה לאפשר את הגשמת השאיפות הלאומיות של בני עמנו החיים בארץ ובארצות הפזורה. הזהות הלאומית של המדינה, הזהות הלאומית של אזרחיה והזהות האתנית של בני עמנו החיים בארצות הפזורה היא אחת, היא הזהות העיברית. הזהות הזאת היא אשר מייחדת אותנו, מאחדת אותנו, קושרת אותנו לשורשים ההיסטוריים והתרבותיים המשותפים.

ואז
המדינה הלאומית העיברית חייבת, לשם יציבותה ושלמותה, להיות מדינת כל האזרחים ולהאציל את זהותה הלאומית על כל אזרחיה.  למען המשך קיומה של המדינה הלאומית  העיברית  צריך  לאחד  את  שתי האמיתות  הנ"ל.

מה שהעמותה אומרת, בעיקרון, הוא "העם שלנו סבל במשך שנים רבות, אז הוא הקים מדינה עצמאית שהיא רק שלו – לכן צריך לבטל את הזיקה בין העם לארץ ולהחיל את ההגדרה על כּוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּלם".
קו המחשבה הזה הוא קו מחשבה פגום.
אם ברצונכם ליצור מדינה שכל האזרחים הם בני הלאום, אמרו "אנו בעל מדינת כלל-אזרחיה, מדינה בלי זיקה ללאומיות-אתנית". אל תשתמשו בתירוצים רגשיים של רדיפות ושל פתרונות לרדיפות – זה לא נוגע לכם. אתם מעבר לזה, אתם "פוסט".
האידאולוגיה שלכם היא לא ציונית – הוא פוסט-ציונית. אני אגדיל ואומר – היא אנטי-ציונית.


הגיור הוא הליך של המרת דת אל זרם כלשהו (רפורמי, קונסרבטיבי, אורתודוקסי) בדת משה, לפי הלכתו של הזרם המסוים. כמו כל ענין פולחני דתי, אין לו משמעות ישירה מבחינת המדינה והלאום

פה אנחנו מסכימים – אך לא באותה צורה.

הזהות העברית רוצים להפריד בין הלאום האזרחי לבין הדת. ז"א, השייכות נקבעת לפי האזרחות ולא לפי דתו של האדם. אם האדם הוא מוסלמי בארץ, לפי הזהות העברית, הוא עברי. אבל אם הוא מתגייר – הוא עדיין עברי.

התפישה העברית של התנועה העברית רואה בעבריות מוצא אתני, תרבותי – לאומי. כל אדם ממוצא אתני עברי בעולם, גם אם לא בן הדת היהודית (לפי המגבלות המצויות בעקרי התפישה העברית, רשאי לעלות לארץ ולהתאזרח. בן לאום אחר או מוצא אתני אחר – לא רשאי, אלא אם כן כבר גר פה ומכריז על נאמנות. אדם ממוצא אתני אחר שנתגייר – הינו יהודי, אינו עברי.
לכן, גם ע"פ התפישה העברית, גיור לא מכניס את האדם לאומה העברית (עם יוצאי הדופן בעקרי התפישה העברית).


שורשי הלאום העיברי נעוצים בשבטי העיברים הקדמוניים, באבי האומה המקראי אברהם העיברי, במשה העיברי ובעבד העיברי אותו הוא הציל, במדינות העיבריות ישראל, יהודה, צור וצידון, במלכים העיבריים אשר הנהיגו את המדינות האלה ובעם העיברי הרב אשר חי בהן ומהן גלה.

אחרי אלפיים שנה, העם העיברי חזר לארצו וללאומיותו העיבריות, ובתחייתו המחודשת למד עיברית, שר זמר עיברי, ביקש וכונן את הישוב העיברי, חקלאות עיברית, משק עיברי, תעשיה עיברית, פועל עיברי, דגל עיברי,  גדוד עיברי,  ההסתדרות הכללית של העובדים העיברים, תנועת המרי העיברי, דואר עיברי,  אוניברסיטה עיברית,  וכו', וב-30.11.47, יום אחרי "כ"ט בנובמבר", כותרת ענק ב"ידיעות אחרונות" הכריזה: "מדינה עיברית". בן גוריון ומפא"י מכרו את המדינה ואת אזרחיה לרבנים, לממסדים הדתיים ולמפלגות הכפיה הדתית תמורת קואליציות שלטוניות, והכריזו על המדינה כמדינה "יהודית" (אך מרוב חיפזון שכחו במגילת העצמאות את הביטוים "שפתם העברית", "הישוב העברי", "העם העברי". ראו את נוסח מגילת העצמאות!) במקום כמדינה לאומית עיברית, קבעו פטור משירות צבאי לבחורי הישיבה, הנציחו את הפילוג בקיום מערכות חינוך נפרדות דתיות ממומנות על ידי המדינה. 
עד פה, מסכים, חוץ מהעניין של "צור וצידון" – אתייחס בהמשך

במדינה הלאומית העיברית לכל אזרח יש לאומיות עיברית, ובמסגרת הלאומיות העיברית כל אזרח רשאי לקיים את יחודיותו האתנית, העדתית, התרבותית והדתית, מתוך הכרה שבמדינתנו אכן קיים פלורליזם אתני, עדתי, תרבותי, דתי.

העיברים החיים במדינה הם ממוצאים שונים, גיאוגרפיים ואתניים. דוגמאות למוצא גיאוגרפי: עיברי ממוצא מרוקאי כחה"כ מאיר שטרית, עיברי ממוצא אירי כחיים הרצוג ז"ל וכו'. דוגמאות למוצא אתני: עיברים ממוצא דרוזי כחה"כ איוב קרא, עיברים ממוצא ערבי כזמר סמיר שוקרי וכזמרת חיה סמיר, עיברים ממוצא בדואי כסא"ל חסן אלהיב, עיברים ממוצא רוסי כשר לשעבר רפאל איתן.
זה כבר פשוט שטויות

עם החלק הראשון, הוא צודק. הזהות העברית נגנבה ע"י "הזהות היהודית". מסכים.
צור וצידון, מה הקשר?
העברים הם אומה כנענית-דרומית, אחת מהאומות הכנעניות. בצור וצידון ישבו פיניקים – הם היו אומה צפון-כנענית. כולנו כנענים, אך לא כולנו עברים.

החלק השני פשוט נודף מגזענות ובורות.
הכותב ביטל את עמדתו הקודמת שמלאה בלאומיות שמדגישה את היותה של המדינה עברית – אתנית-עברית, והפך את ה-כ-ל. עכשיו, לתפישתו, עברי זו הגדרה שנכפית על כל מי שגר בארץ.

הסוף כותב את החיבור הכי מזוויע שיכול להיות קיים: "עברים ממוצאים שונים". יש עברים בכל העולם – ברוסיה, יש כ-300 באלבניה, יש באירלנד, יש בהודו, יש באתיופיה, יש בארה"ב וכ'ו. כולם עברים אתנים. ההגדרה של "מרוקאי" או "פולני", או "אשכנזי" או "מזרחי" הם הגדרות של היכן הייתה הגלות שלהם. אין דבר כזה "עברי-מרוקאי" – יש דבר כזה "עברי שגלותו הייתה במרוקו". וזהו, הוא כבר בארץ, למה להזכיר איפה הייתה הגלות של משפחתו? למה שתהיה לו זיקה, גם בהגדרה שלו, למקום שבו החזיקו, דיכאו ופגעו בשושלתו?
יש מוצא אתני אחד לכל העברים – והוא עברי.
בנוגע לדרוזים, לערבים ולבדואים.
לדרוזים יש הגדרה עצמית שונה משל הערבים ומשל העברים. יש להם זכות להגדרה העצמית הזו וצריך חוצפה, התנשאות והלך רוח אימפריאליסטי כדי לכפות עליהם זהות שהיא אינה שלהם. הדרוזים הם דרוזים. הם לא ערבים והם לא עברים. הם דרוזים.
לערבים יש זכות להגדרה שיבחרו. שיילחמו אם הם ערבים-ערבאים (ערביסטים), אם הם נאצריסטים או אם הם "פלסטינים" (או כל שקר אחר). מי הוא האדם הנלוז וחסר הרגישות התרבותית שיכתיב להם מי הם?
הבדואים הם חלק מהאומה הערבית. אני מקווה שזו לא הפתעה.

לסיכום החלק הזה – הכותב חסר רגישות תרבותית, הלך רוח אימפריאליסטי ונגוע בגזענות.


 הכותב מבדיל בין "יהודים" ל"בני דת-משה" בטענה שיהודים זו מילת גנאי וצריכה להיות משומשת רק לאנשים שהם צאצאים של שבט יהודה (דבר שאי אפשר להוכיח) – ז"א, לא להשתמש במילה.

התפישה העברית לא מבדילה בין "בני דת-משה" לבין "יהודים". הם אותו הדבר. היהדות היא דת והיהודים הם בני הדת. ישנם יהודים שהם עבריים (בכינויים "יהודים-אתניים") וישנם יהודים שהם אינם עבריים.


 ממשיך הכותב להפריד בין המושג "חילוני" ל"אזרחי" בטענה ש"חילוניות היא גם דת".

הוא גם מוסיף "במדינה האזרחית תהיה רק מערכת משפט אחת, אזרחית."

אין לתפישה העברית שום בעיה עם המושג "חילוני" ואין שום בעיה שהמדינה תוגדר כ"מדינה חילונית". היא אינה מדינת כלל-אזרחיה בפירוש.

החלק על המשפט מציג פשוט בורות בהגדרות.
אין סוג משפט אחד במדינה יש כמה סוגי משפט: אזרחי, פלילי, חוקתי. יש גם סוגי דינים נוספים – דיני עבודה, דיני משפחה, דיני מסחר וכ'ו.
כוונתו של הכותב הייתה כנראה לבטל את בתי המשפט הרבניים והדתיים. פה גם התפישה העברית מסכימה.


 מיהו ערבי פלשתיני? כל אדם בעל נתינות של ישות מדינית ערבית פלשתינית, "ממלכת הירדן", "עזה" או "הרשות הערבית הפלשתינית הזמנית ביהודה ושומרון", ללא הבדל אתניה, עדה, דת וכד', הוא בעל זהות לאומית ערבית פלשתינית של אחת מתוך היישויות המדיניות הנ"ל, ולפי הענין, למשל, באם הוא אזרח של עזה, הוא עזתי, חלה עליו חובת הנאמנות לעזה וחובת ההזדהות עם הלאומיות העזתית, השאיפות הלאומיות העזתיות תהיהנה שאיפותיו הלאומיות, הדגל העזתי יהיה דגלו, ההמנון העזתי יהיה המנונו, התרבות העזתית תהיה תרבותו. כנ"ל לגבי כל מדינה ערבית פלשתינית אחרת.

"הזהות העברית" לא רואה את קביעת ההגדרה הלאומית של מי שנמצה בתוך המדינה כדי, אלא חותרת גם להגדיר תפישתם הלאומית של אנשים מחוץ למדינה. אני לא אמשיך להגיב לכך כי אין לי כוונה להעלות "טיעוני" אד-הומינם.


הטריטוריה הלאומית העיברית כונתה בידי חלק מהכובשים (הרומאים והבריטים) "פלשתינה", דווקא על שם העם הפלישתי שחדל להתקיים, כדי שלארץ הזאת לא יהיה יותר קשר לאומי, בניסיון למחוק כל זכות לאומית עליה ולהשאיר לטריטוריה הזאת רק הקשר ומשמעות גיאוגרפיים.
זה לא מה שאתם מנסים לעשות?

אם הם [הפלסטינים] רוצים להתחבר לטריטוריה הלאומית העיברית, יעשו זאת ע"י התחברות לשורשים העיבריים, מאשר לשורשים יבוסיים, פריזיים, כנעניים, וישימו את עצמם ללעג בעיני העולם ואף בעיני עצמם, לאור התגובות. ההנחה הסבירה, שאבותיהם היו עיברים, שחלקם אולצו להתנצר בעת הכיבוש הביזנטי או הצלבני, וחלקם להתאסלם בעת הכיבוש המוסלמי, הפכה לעובדה לאחר המחקר הגנטי המקיף, שפורסם ע"י פרופ' מייקל המר מאונ' אריזונה (ראה "הארץ" מ-09.05.00

אוקיי, בואו נתחיל מכך שהפריזים, היבוסים, החיווים והאמורים היו כנענים. היבוסים, החיווים (גבעונים), הפריזים והאמורים התחברו עם עוד עממים כנעניים ו"פרוטו-עבריים" כדי ליצור את העומה העברית – היא עם ישראל.
הערבים הם ערבים, הם אינם כנענים. בבואם של הערבים לארץ (במאה ה-7 לספירה) כבר לא היו כנענים – כולם נכנסו לתוך האומה העברית ומהווים חלק ממנה.
בנוגע ל"מחקר הגנטי המקיף", משנת 2000 – יש מספיק מחקרים גנטיים חדשים, שהם מהעשות האחרון לפחות, שאומרים אחרת.
העברים שמרו על קהילותיהם מבודדות גם בארץ ישראל בערים ספציפיות וההגירה הערבית החלה ממש בסוף התקופה העות'מאנית (ראה מאמר של זאב גלילי: http://www.zeevgalili.com/2004/10/325).
האדריאן רילאנד, הפילולוג ההולנדי, הגיע לארץ במאה ה-17 עם ידיעת עברית, ערבית, יוונית ולטינית. הוא חזר עם ספר על ארץ עזובה, דלה, חסרת אוכלוסייה, חות ממיעוט של נוצרים ורוב של יהודים.
מארק טוויין שביקר בארץ באמצע המאה ה-19 וכתב על זה בספרו "מסע תענוגות בארץ הקודש", מספר שהארץ הייתה שוממת ונידחת. האנשים היחידים שהוא נתקל בהם היו יהודים בכפרים בצפון ובירושלים, בדואים נודדים ונוצרים.
ג'ואן פיטרס כתבה ספר מצויין בשם "מאז ומקדם" (לחצו על השם לקריאה בעברית) המציג נתונים מספריים ועדויות המאמתות את העובדה שרוב האוכלוסייה הערבית בארץ הגיעה מהגירה מאסיבית בסוף התקופה העות'מאנית ובתקופת המנדט. בניגוד לציונים, לערבים לא היו מכסות.

זה פשוט מלא שקרים שעוזרים להם לנמק סיבות לאידאולוגיה שלהם.


 בטענתם לכך שהם "אינם כמו התנועה הכנענית" אך עדיין מתנגדים לכל קשר ליהדות למקורות היהדות, הם מצטטים את יחזקאל (מ"ז, כ"ב) המדבר על גרים וזרים בארץ.


 החוק צריך לאסור התבטאות פומבית אשר יש בה עלבון כלפי יחיד או ציבור על רקע דת או אתניה, ולכן גם השימוש במילה "גוי" (או "גוים"), בתור כינוי כלפי אלה שאינם בני דת משה או שאינם אתניים עיברים, אסור.

אני מבין שהם לא שמעו על חופש ביטוי.


 לא יתכן שהמדינה תמשיך להתעלם משתי עובדות יסוד:

א'.  בדת משה, בדומה לדתות אחרות, קיימים זרמים. העיקריים הם הזרם האורתודוקסי, הזרם הרפורמי והזרם הקונסרבטיבי.

ב'.  רוב האתניים העיברים אינם רואים את עצמם אפילו כשייכים לזרם זה או אחר בדת משה, אלא מגדירים את עצמם כחילונים, וחלק רב מהם אתאיסטים. לא יתכן, שבתחילת המילניום השלישי, מדינתנו תישאר היחידה בעולם שחיה כבימי האינקוויזיציה ושוללת את קיומם של זרמים דתיים (הזרם הרפורמי והזרם הקונסרבטיבי) בדת משה ושל הרוב החילוני. לא יתכן שהמדינה תאפשר לזרם דתי (כמובן, מדובר בזרם האורתודוקסי) לכפות דרכי חיים ופולחן על מי שאינו רוצה להשתייך אליו.

פה אני מסכים לגמרי.


 לסיכום, אני מודה לכל אדם ששרד וקרא את כל זה.

"הזהות העברית" הוא עוד נסיון ליצור מדינת כלל-אזרחיה, לקבוע לאנשים את הגדרתם העצמית ולשלול מאחרים אותה.
למרות השימוש במושג "עברי" אין להם קשר למשמעותו הלאומי, האתני, התרבותי וההיסטורי. המושג נלקח כי לדעתם הוא נייטרלי, בניגוד לישראלים (שניהם כינוי לאותו עם).
הטקטיקות המשומשות ע"י העמותה מתחילות מטוטליטריות ואימפריאליזם עד חוסר רגישות תרבותית וגזענות.

התפישה העברית, לעומת זאת, רואה בכל בני האתניות העברית כעברים בני הלאום העברי – כל מי שלא, לא – כנהוג בכל עם נורמלי.
העם שלנו, מסיבה מסויימת, תמיד נלחם בעצמו ובקיומו העצמאי.