ההיסטוריה המארונית והזהות הפיניקית

ההיסטוריה המארונית לא מתחילה במרי מארון, גם לא בישו וכך גם לא בקבוצה האתנית הארמית – היא מתחילה על חופי פיניקיה, לבנון של היום – חלקה הצפוני של ארץ כנען.

ההיסטוריה המארונית והזהות הפיניקית

ההיסטוריה המארונית מתחילה לפני יותר מ-4000 שנה, ביחד עם ההיסטוריה העברית.

הפיניקים היו האומה הצפון כנענית ודיברו בשפה הפיניקית (בשפת: "דברים כנענים"), שפה הקרובה מאד לשפה העברית. קראו לעצמם "כנענים" וזיהו עצמם כ"כנענים".השפה הפיניקית נבעה מתוך השפה הפרוטו-כנענית, שמשם התפצלו 3 שפות מרכזיות: עברית, פיניקית ואוגריתית. השפה הארמית הגיע מאוחר יותר, מתוך השפות הצפון-מערביות שמיות. השפות הכנעניות גם כן שייכות לשפות הצפון-מערביות שמיות, אך הן שונות וקדומות יותר.

הצפון-כנענים (פיניקים) נבעו מאותו מקנה אתני אחד, כנעני, כמו הדרום-כנענים (העברים).

האמונה הדתית של הפיניקית סובבה סביב אלהי כנען – אל-עליון, אשרה, בעל, ענת, כשר-וחסיס, ניכל-אב, ירח, שמש, ועוד – כמו האמונה הדתית העברית, לפני עליית היהוויזם והמונותאיזם.

העברים קראו לפיניקים "בני צור", שכן צור היתה העיר המרכזית והחשובה ביותר לפיניקים. האדם שהוכתב מלך צור, דה-פאקטו היה מלך פיניקיה.

הפיניקים היו עם סוחר ומגלה. רוב עריהם יושבות על החוף – צור, צידון, גבל, בארות (ביירות), קרת-חדשת (קרתגו), עתיקה (עותיקה), היפו רגיוס, ברקן (ברצלונה) ועוד.

הפיניקים שמרו על עצמאותם היחסית גם מול השתלטות בבל ואשור על האזור, לפחות עד ההשתלטות היוונית של אלכסנדר מוקדון.

לאחר ההשתלטות, התרבות היוונית כבר חילחלה לתוך כל מעמדי החברה הפיניקית – הלבוש השתנה, מבנה הערים השתנה, מבנים חדשים קמו – אל כמה דברים לא שתנו: השימוש בשפה הפיניקית, הזהות הכנענית והאמונה הפוליתאיסטית. זכרו את שלושת המאפיינים האלה, הם יחזרו בהמשך.

ב-64 לפנה"ס, האימפריה הרומית סיפחה את שטח פיניקיה תחת "פרובינקיה סוריה" – סוריה בכוונה ללבנט, לא כי האוכלוסייה סורית. היוונים והרומאים, בחוסר יכולתם להעריך ולזהות תרבות שונה, קראו לכל האנשים "סוריים", כי השפה הסוריאנית היתה נפוצה באזור. כך גם עושים אירופאים עכשווים. לא מפתיע.

לאחר עליית הנצרות והתנצרות האימפריה הרומית, פיניקיה היתה מבין כיסי הפוליתאיזם האחרונים בלבנט. זהותם של יושבי פיניקיה: כנענית. שפתם: גם יוונית, גם לטינית, גם ארמית, אך מרכזית: פיניקית. דתם: פוליתאיסטית.

במאה ה-5, הגיח מתוך הכנסייה הסוריאנית-ארמית, נזיר בשם מרי מארון, שהחליט לפרוש אל עמק האורונטס בלבנון ולחיות חיי בידוד. הוא התנגד נחרצות לביטול הגדרתו של ישו כבן האלהים וכמשיח עלי אדמות, ע"י הפטריארכיה של אנטיוכיה, והתפצל מהכנסייה. לאט לאט, קהילת מאמינים קטנה, אך אדוקה, הצטופפה סביב מארון, בעיקר ארמים דוברי ארמית ויוונית.

לקראת מותו של מארון, נשלח אברהם בן כירוס להרי ושפלות לבנון כדי לאסוף מומרים ומאמינים. אותו אברהם, שכיום נקרא "השליח של לבנון", הצליח הצלחה כבירה – הוא המיר את דתם של כל הפוליתאיסטים הפיניקים לנצרות נוסח מארון.

הפרימאטים הארמים של הכנסייה השרישו את השפה הארמית לכתבי הקודש ולשפה המדוברת. הארמית, כשפת חולין וקודש, זרה לפיניקים – אך הם קיבלו אותה בכל זאת, כשדרישת הכנסייה.

אך הפיניקים, שעכשיו ממלאים כ95% מהמארונים, נצרו את זהותם הכנענית, במידה. זאת כאשר השפה שדיברו, שפתם הילידה, לא דוברה עוד על ידם. דתם הפוליתאיסטית, נדפה מן העולם (כמובן עם זיקה חזקה של הפוליתאיזם הכנעני ליהדות). רק זהותם, גם אם בצורה שברירית, נותרה.

 לאחר פלישת הערבים עם האסלאם, המארונים הפיניקים נאלצו לברוח אל הרי הלבנון, שם תורתם, סיפורם והגדרתם התפתחו.כתוצאה מדיכוי הזהות והערביזציה שהביאו איתם הערבים, המארונים נדרשו לקבל על עצמם זהות חד-משמעית, זהות ארמית-סוריאנית. אך, בשונה לשאר הכנסיות דוברות הארמית, המארונית היו יחודיים בזיקתם ללבנון – הם מבחינה כנסייתית והן מבחינה שהדורות המארונית, בצל הכיבוש הערבי ומאוחר לו, לא זכרו – בגלל שנבעו מהקרקע של לבנון, של צפון כנען.

לסיכום

אני קורא לכל המארונים, בכל העולם, ובצורה ממוקדת יותר, בתוך מדינת ישראל (כי אתם כנראה אלה שיוכלו לקרוא את זה) – אמצו את הזהות הפיניקית/כנענית שלכם.

אין בדרישתי מכם לזנוח את הזהות הארמית שחלקכם מחזיקים בה – לא ולא. אך אני בהחלט מבקש מכם לחזור לזהותכם הפיניקית-כנענית קודם כל. אני מבקש מכם, המארונים הישראלים, דוברי העברית, להיות חוד החנית בלימוד השפה הפיניקית לכל האוכלוסייה הפיניקית-מארונית.

אתם, המארונים, הצפון-כנענים, אחינו – גם מבחינת צדקת הדרך, וגם מבחינה משפחתית. שני עמינו כנענים, בנים לאותו בית.

על התרבות העברית

אחד עמודי התווך של זהות לאומית היא תרבות, וכשאנחנו מדברים על תרבות יהודית יודעים בוודאות שמדברים על התנ"ך, תושב"ע, אמנות ויצירה יהודית (בעיקר בגלות), היידיש, הארמית היהודית, הדת, החגים וכד'.

אך כשאנחנו מדברים על זהות עברית, ילידה, אתנית, חילונית – מה הם מרכיביה?

כפי שאמר פרופ' עדיה חורון לעיתון מעריב ב-1949, "עד כה למדו אצלנו היסטוריה כמקצוע מדעי החל מתקופת המלכים. מה שהיה לפני-כן נזכר שהשארות מעורפלות בלבד".

וכן, כדי לזהות תרבות עברית ולשייך אותה לאומה הילידה שאנו חבריה, יש לחפור לעומק.

מה הכוונה בלחפור לעומק? בסוף שנות ה-20 של המאה שעברה, גילו ארכיאולוגים התיישבויות קבע שלהם קראו התרבות הנאטופית". התרבות, שמרכזה היה בארץ ישראל/דרום כנען, התאפיינה בהתיישבות קבע ויצירות אומנות מרובות.

צלמית "אדם וחוה" או "צלמית האוהבים" שנמצאה בעין סח'רי, נחשבת, לתפישתי, לפרט אומנתנו ותרבותי של התרבות העברית המוקדמת.

צלמית האוהבים

צלמית האוהבים

בשנות ה-40 של המאה הקודמת, חשפו בשער הגולן עוד תרבות, שנתנו לה את השם "התרבות הירמוכית". התרבות מאוחרת לתרבות הנאטופית, א גם כן מתאייפנת ביישובי קבע ויצירות אומנות. אחד מהפסלים שנחשפו הם של "אלה אם", בדומה לתרבויות אחרות מכל רחבי העולם. גם פסל זה, לתפישתי, חלק מהתרבות העברית.

צלמית האלה האם

בסוף שנות ה-30 של המאה הקודמת, בעבר הירדן, התגלתה תרבות חדשה, מתקופה לא מוכרת (עכשיו קוראים לתקופה "התקופה הכלכוליתית") בתלוליות ע'סול. ערים של התרבות התגלו גם בעין גדי ובאזורים אחרים בעמק הירדן.

בבתי חברי התרבות התגלו ציור קיר מרהיבים, אמנם שבורים. בין ציורי הקיר נמצא כוכב בגודל של כ-180 ס"מ, בעל 8 קודקודים – בדומה לסמל עשתרת/אשרה/תנית. התרבות הע'סולית היא התרבות האחרונה לפני התרבויות הכנעניות-עברית שאפשר לזהות. לכן, הכוכב, והתרבות עצמה, אשייכם לתרבות העברית – כראיות לפולחן כנעני-עברי מוקדם.

כוכב ע'סול

ומהפרה-היסטוריה, להיסטוריה.

בהיותה של השפה העברית חלק מרכזי בזהות ובתרבות העברית, אנוכי רבות משייך את התרבויות דוברות העברית – לקולקטיב העברי. שכן, מצבת מישע, כתבים בניבים עבריים שונים (מהיהודאי והישראלי עד לגבעוני, מואבי, אדומי ועמוני).

כך גם אשייך כתבים שלא נתגלו, סיפורים וספרים שלא נכתבו, בניבים העבריים, לתרבות העברית.

אנוכי משייך גם את כתבי אוגרית, לגבי האלים הכנעניים, לתרבות העברית. למה? כתבי אוגרית, שביניהם סיפור מעגל הבעל, אגדת כרת, סיפור אקהת, שיר האלים הנעימים וההמנונים החוריים, מראים על האמונות הדתיות של אבותינו – לפני ההנותאיזם (ואז המונותאיזם) היהוויסטי.

כשם שהיוונים רואים את כתבי הומרוס וסיפורים יווניים קדומים אחרים, רוויי האלים, כנכס צאן-ברזל של התרבות היוונית, למרות חוסר האמונה באלים הללו, כך גם זו זכותו של העם העברי לראות בכתבים התאיסטים, האגדות, כנכסי צאן-ברזל של התרבות העברית – בלי קשר לקיומם או אי-קיומם.

לתפישתי, אין לתכחש לתנ"ך – להיפך. יש לאמצו.

בתנ"ך נשתמרו סיפורי אגדה מרהיבים לגבי יהוה, אחד האלים בפנתיאון העברי. האם יש בהם אמת? לא בהכרח (לפחות לא עד תקופת הממלכות). אך, האם הם מציגים את השפה העברית בשיא תפארתה? בהחלט.

בתנ"ך, מחוץ לנרטיב הפסאודו-היסטורי, ישנה גם ספרות – ספרות עברית, ומאוד משובחת. הספרות העברית מתבטאת בשלל מקומות – המרכזי שבהם הוא שיר השירים. לתפישתי, שיר השירים הוא מופת של ספרות ושירה עברית, תוך כדי היותה "חילונית" כמעט לגמרי. כך גם שירת דבורה, אשת חיל, שירת הים, קינת דוד וכד'.

בתנ"ך ישנם גם ספרי פילוסופיה והגות עמוקים, כדוגמאת איוב (שאמנם כנראה שאול מספרות זורואסטרית, אבל ניחא), קהלת ומשלי.

אין להתנגד לתנ"ך כספרות עברית, שכן משם אנו שואבים את רוב שפתנו והבנתנו של לשוננו.

לטעמי, התרבות העברית לא נעצרת שם.

כל יצירה בשפה העברית שנוצרה ע"י עברים, בין אם בארץ ובין אם בגולה, הינה חלק בלתי נפרד מהתרבות העברית. זה כולל את ספרות האגדה, התלמוד והזהר, סיפורי יהדות אשכנז, שירת יהדות ספרד, פיוטי יהדות המזרח – וכך גם בעת החדשה.

הספרות היהודית בעברית בתחילת תחיית העברית אמנם גלותית מבחינת אופיה ונופיה, אך בהיותה עברית היא חלק מהתרבות העברית בגולה.

שירה עברית וספרות עברית שמדברים על נופי הארץ, בעיקר בתקופת העליות, הצבריות, ותקופת המדינה-בדרך גם הם חלק מהתרבות העברית. האמנות החומרים הישראלית והטרו-ישראלית הם חלק בלתי-נפרד גם כן מהתרבות העברית – שבראשה אציב את פסלי העברית הצעירים (הלוא הם "הכנענים"), כדוגמאת "נמרוד" של יצחק דנציגר, "אדם בערבה" של יחיאל שמי, "יהודה המתעורר" של אברהם מלניקוב ועוד

החלק האחרון, אך לא סופי, של התרבות העברית – מתקיים עכשיו. הספרים בעברית, השירה בישראל, התרבות המתמזגת והמשתלבת בתוך המדינה מראים על חיותה והתפתחותה של התרבות העברית – שהיא עוד חיה ובועטת.

התרבות העברית הזאת, של העברית המודרנית, שפה של מדינה עצמאית, ריבונית וילידה, היא המשך של תקופה ארוכה, בת אלפי שנים, של תרבות עברית.

התרבות העברית העכשווית, הישראלית, היא חוליה בשרשרת ארוכה של סופרים, משוררים, פייטנים, מלכים, לוחמים, כהנים ואנשים פשוטים שיצרו אותנו והפרו אותה מאז ומקדם.

החלק המרכזי בזהות העברית הוא התרבות – וכפי שאפשר לראות, התרבות העברית היא רחבה, גדולה, עמוקה – ושלנו.