על התרבות העברית

אחד עמודי התווך של זהות לאומית היא תרבות, וכשאנחנו מדברים על תרבות יהודית יודעים בוודאות שמדברים על התנ"ך, תושב"ע, אמנות ויצירה יהודית (בעיקר בגלות), היידיש, הארמית היהודית, הדת, החגים וכד'.

אך כשאנחנו מדברים על זהות עברית, ילידה, אתנית, חילונית – מה הם מרכיביה?

כפי שאמר פרופ' עדיה חורון לעיתון מעריב ב-1949, "עד כה למדו אצלנו היסטוריה כמקצוע מדעי החל מתקופת המלכים. מה שהיה לפני-כן נזכר שהשארות מעורפלות בלבד".

וכן, כדי לזהות תרבות עברית ולשייך אותה לאומה הילידה שאנו חבריה, יש לחפור לעומק.

מה הכוונה בלחפור לעומק? בסוף שנות ה-20 של המאה שעברה, גילו ארכיאולוגים התיישבויות קבע שלהם קראו התרבות הנאטופית". התרבות, שמרכזה היה בארץ ישראל/דרום כנען, התאפיינה בהתיישבות קבע ויצירות אומנות מרובות.

צלמית "אדם וחוה" או "צלמית האוהבים" שנמצאה בעין סח'רי, נחשבת, לתפישתי, לפרט אומנתנו ותרבותי של התרבות העברית המוקדמת.

צלמית האוהבים

צלמית האוהבים

בשנות ה-40 של המאה הקודמת, חשפו בשער הגולן עוד תרבות, שנתנו לה את השם "התרבות הירמוכית". התרבות מאוחרת לתרבות הנאטופית, א גם כן מתאייפנת ביישובי קבע ויצירות אומנות. אחד מהפסלים שנחשפו הם של "אלה אם", בדומה לתרבויות אחרות מכל רחבי העולם. גם פסל זה, לתפישתי, חלק מהתרבות העברית.

צלמית האלה האם

בסוף שנות ה-30 של המאה הקודמת, בעבר הירדן, התגלתה תרבות חדשה, מתקופה לא מוכרת (עכשיו קוראים לתקופה "התקופה הכלכוליתית") בתלוליות ע'סול. ערים של התרבות התגלו גם בעין גדי ובאזורים אחרים בעמק הירדן.

בבתי חברי התרבות התגלו ציור קיר מרהיבים, אמנם שבורים. בין ציורי הקיר נמצא כוכב בגודל של כ-180 ס"מ, בעל 8 קודקודים – בדומה לסמל עשתרת/אשרה/תנית. התרבות הע'סולית היא התרבות האחרונה לפני התרבויות הכנעניות-עברית שאפשר לזהות. לכן, הכוכב, והתרבות עצמה, אשייכם לתרבות העברית – כראיות לפולחן כנעני-עברי מוקדם.

כוכב ע'סול

ומהפרה-היסטוריה, להיסטוריה.

בהיותה של השפה העברית חלק מרכזי בזהות ובתרבות העברית, אנוכי רבות משייך את התרבויות דוברות העברית – לקולקטיב העברי. שכן, מצבת מישע, כתבים בניבים עבריים שונים (מהיהודאי והישראלי עד לגבעוני, מואבי, אדומי ועמוני).

כך גם אשייך כתבים שלא נתגלו, סיפורים וספרים שלא נכתבו, בניבים העבריים, לתרבות העברית.

אנוכי משייך גם את כתבי אוגרית, לגבי האלים הכנעניים, לתרבות העברית. למה? כתבי אוגרית, שביניהם סיפור מעגל הבעל, אגדת כרת, סיפור אקהת, שיר האלים הנעימים וההמנונים החוריים, מראים על האמונות הדתיות של אבותינו – לפני ההנותאיזם (ואז המונותאיזם) היהוויסטי.

כשם שהיוונים רואים את כתבי הומרוס וסיפורים יווניים קדומים אחרים, רוויי האלים, כנכס צאן-ברזל של התרבות היוונית, למרות חוסר האמונה באלים הללו, כך גם זו זכותו של העם העברי לראות בכתבים התאיסטים, האגדות, כנכסי צאן-ברזל של התרבות העברית – בלי קשר לקיומם או אי-קיומם.

לתפישתי, אין לתכחש לתנ"ך – להיפך. יש לאמצו.

בתנ"ך נשתמרו סיפורי אגדה מרהיבים לגבי יהוה, אחד האלים בפנתיאון העברי. האם יש בהם אמת? לא בהכרח (לפחות לא עד תקופת הממלכות). אך, האם הם מציגים את השפה העברית בשיא תפארתה? בהחלט.

בתנ"ך, מחוץ לנרטיב הפסאודו-היסטורי, ישנה גם ספרות – ספרות עברית, ומאוד משובחת. הספרות העברית מתבטאת בשלל מקומות – המרכזי שבהם הוא שיר השירים. לתפישתי, שיר השירים הוא מופת של ספרות ושירה עברית, תוך כדי היותה "חילונית" כמעט לגמרי. כך גם שירת דבורה, אשת חיל, שירת הים, קינת דוד וכד'.

בתנ"ך ישנם גם ספרי פילוסופיה והגות עמוקים, כדוגמאת איוב (שאמנם כנראה שאול מספרות זורואסטרית, אבל ניחא), קהלת ומשלי.

אין להתנגד לתנ"ך כספרות עברית, שכן משם אנו שואבים את רוב שפתנו והבנתנו של לשוננו.

לטעמי, התרבות העברית לא נעצרת שם.

כל יצירה בשפה העברית שנוצרה ע"י עברים, בין אם בארץ ובין אם בגולה, הינה חלק בלתי נפרד מהתרבות העברית. זה כולל את ספרות האגדה, התלמוד והזהר, סיפורי יהדות אשכנז, שירת יהדות ספרד, פיוטי יהדות המזרח – וכך גם בעת החדשה.

הספרות היהודית בעברית בתחילת תחיית העברית אמנם גלותית מבחינת אופיה ונופיה, אך בהיותה עברית היא חלק מהתרבות העברית בגולה.

שירה עברית וספרות עברית שמדברים על נופי הארץ, בעיקר בתקופת העליות, הצבריות, ותקופת המדינה-בדרך גם הם חלק מהתרבות העברית. האמנות החומרים הישראלית והטרו-ישראלית הם חלק בלתי-נפרד גם כן מהתרבות העברית – שבראשה אציב את פסלי העברית הצעירים (הלוא הם "הכנענים"), כדוגמאת "נמרוד" של יצחק דנציגר, "אדם בערבה" של יחיאל שמי, "יהודה המתעורר" של אברהם מלניקוב ועוד

החלק האחרון, אך לא סופי, של התרבות העברית – מתקיים עכשיו. הספרים בעברית, השירה בישראל, התרבות המתמזגת והמשתלבת בתוך המדינה מראים על חיותה והתפתחותה של התרבות העברית – שהיא עוד חיה ובועטת.

התרבות העברית הזאת, של העברית המודרנית, שפה של מדינה עצמאית, ריבונית וילידה, היא המשך של תקופה ארוכה, בת אלפי שנים, של תרבות עברית.

התרבות העברית העכשווית, הישראלית, היא חוליה בשרשרת ארוכה של סופרים, משוררים, פייטנים, מלכים, לוחמים, כהנים ואנשים פשוטים שיצרו אותנו והפרו אותה מאז ומקדם.

החלק המרכזי בזהות העברית הוא התרבות – וכפי שאפשר לראות, התרבות העברית היא רחבה, גדולה, עמוקה – ושלנו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s