רב-תרבותיות, כור-היתוך וקיבוץ גלויות

במערכת החינוך הישראלית מקפצים מעל עניין "כור ההיתוך" ו"רב-התרבותיות" תוך לימוד נושא עליות שנות ה-50 וה-60, וכך המושגים גם כן נכנסים לתודעה הציבורית: המושג "רב-תרבותיות" כאנטיתזה ל"כור ההיתוך", ולהיפך.

אך, האם המשוואה הזאת נכונה?

בעניין המיצג התרבותי הנמצא במדינה מסויימת, ישנם שני מושגים שיש לדעת, ושניהם נוגדים אחד את השני: רב-תרבותיות (Multiculturalism) וחד-תרבותיות (Monoculturalism).

חד-התרבותיות היא, בהכרח, היפוכה של רב-התרבותיות.

כשאנחנו מדברים על חברה רב-תרבותית אנו מדברים על כמה סוגי חברות, או מדינות.

הסוגה הראשונה היא חברה רב-תרבותית שמציבה עליה זהות עליונה: החברה הזאת מקבלת את כל התרבויות שמבקשות להתדפק בדלתה ומציבה את תרבותן בשוויון עם שאר התרבויות בחברה – זאת כל עוד אותן תרבויות מקבלות על עצמן את הזהות הכלל-חברתית והנורמות בחברה המקבלת. הדוגמה לכך הן מדינות לאום באירופה, כמו שוודיה, שמקבלות אליהן תרבויות שונות ומגוונות, אך מציבות את התרבויות תחת הזהות "שוודים" – בין אם הזהות האתנית-תרבותית (והרבה פעמים גם לאומית) היא ערבית, סומאלית, אנגלית, דנית, רוסית וכ'ו.

הסוגה השנייה היא חברה רב-תרבותית שעברה כור היתוך: החברה הזאת היא חברת מהגרים, משלל תרבויות, המקבלת על עצמה, ככלל, זהות חדשה יש-מאין תוך מיזוג התרבויות השונות למושג חברתי אחיד – זאת תוך שתרבותם של הרוב האתני-תרבותי במדינה היא הדומיננטית. הדוגמה המרכזית לכך היא ארצות הברית. ארצות הברית היא חברת מהגרים בעלי תרבות שונה ובעלי זהות תרבותית ואתנית שונה, מאוגדים תחת זהות יש-מאין חדשה בשם "אמריקנים", כאשר הבסיס לזהות הזאת היא התרבות האנגלית והגרמנית, קבוצות שהינן עדיין מרכזיות (דמוגרפית) בארצות הברית – תוך שימור הזכות של שאר התרבויות להתקיים ולזהות עצמן בזהותן התרבותי, האתני והלאומי.

כור היתוך, אם כך, הוא אינו מצב של קיום בחברה אלא דרך, תהליך – שיטה. שיטת כור ההיתוך יכולה להיות מופעלת על חברת מהגרים להפוך להיות חברה רב-תרבותית, כפי שהצגתי מעל, וכך גם להיות מופעלת על חברה רב-תרבויות, או חברת מהגרים, להפוך להיות חברה חד-תרבותית.

"כור ההיתוך", מחזה של ישראל זנגוויל כמשל לשיטת יישום הרב-תרבותיות בחברה האמריקנית.

"כור ההיתוך", מחזה של ישראל זנגוויל כמשל לשיטת יישום הרב-תרבותיות בחברה האמריקנית.

חברה חד-תרבותית היא חברה שבה ישנה תרבות אחת, מרכזית ודומיננטית, ושלרוב לא מקבלת אליה אלמנטים רבים מתרבויות אחרות.

הדרך להגיע לחברה חד-תרבותית היא בשימוש בארבע דרכים.

הראשונה, שבוצעה רבות בהיסטוריה, היא גירוש וטיהור אתני – כמו שביצעו הסרבים בסרביה ובוסניה, כמו שביצעו הצ'כים אחרי מלחמת העולם השנייה, כמו שביצעו הבּוּטאנים לאזרחיהם הנפאלים וכ'ו. הדרך הזאת היא, כמובן, מטרידה ולא מוסרית בעליל, אז לא ארחיב יתר על המידה.

הדרך השנייה היא, כאמור, כור ההיתוך. כור ההיתוך החד-תרבותי הוא הדרך של חברה רב-תרבותית, או חברת מהגרים, להתכנס לתוך תרבות אחת תוך יציקה מחדש של כל תכני התרבויות השונות אל תוך תרבות קוהרנטית אחת – מחיקת הזהויות הקודמות והתרבויות הקודמות תוך התכתן לתוך הכור ויציקתן לתוך תבנית חדשה, אחידה. כך נעשה, לדוגמה, בגרמניה אחרי המלחמות הנפוליאוניות, שכל הנסיכויות, הדוכסיות והרפובליקות הגרמניות אוחדו תחת שני שלטונות, ומאוחר יותר תחת ה"רייך השני".

הדרך השלישית, שבה היא מתקיימת ביפן וקוריאה, היא בידוד גיאוגרפי ולאומי תוך מכסות הגירה והגבלת ההתאזרחות בחברה מסויימת.

הדרך הרביעית היא הכרחת קבלת הזהות. השיטה הזו קובעת, לכל קבוצת מהגרים או קבוצה תרבותית חדשה, לאמץ לחלוטין את הזהות החדשה שניתנת תוך עזיבת וויתור על הזהות והתרבות הקודמת.


במדינת ישראל, בקום המדינה, היה נסיון ליצירת אותה הכרחת קבלת הזהות חד-תרבותית – שלילת היצירה הגלותית מחוץ לארץ ישראל ויציקה מחודשת של לאום "ישראלי", עברי, עובד אדמה, סוציאליסטי, פועל, חלוץ.

זה קרה בשנות ה-50 וה-60 וזה השפיע רבות על יהודים מגלויות מדינות ערב והאסלאם וכך גם על ניצולי שואה ויהודים מגלויות באירופה.

העניין הוא שזה לא "קיבוץ הגלויות". הרבה פעמים מייחסים לאותה מדיניות את המושג "קיבוץ גלויות" – אבל זה לא היה קיבוץ גלויות, זה היה פשוט מחיקת זהויות קודמות תוך הכרחת חד-תרבותיות, "שלילת גלויות".

כמובן, שבצורה אגרסיבית כזאת, כל אדם שתשאלו היו במדינת ישראל יאמר לכם מה "העדה שלו" – איפה שהסבים, והרבה פעמים הסבים-רבים שלו, נולדו – אבסורד.

ברצוני להציג תפישה חדשה, תוך שימוש במושג הישן-חדש הזה: "קיבוץ גלויות" – וְקִבֶּצְךָ מִכָּל-הָעַמִּים.

"כנענים במצרים", מספר השערים המצרי

"כנענים במצרים", מספר השערים המצרי

העקרון של "קיבוץ גלויות" הוא פשוט – שילוב בין רב-תרבויות לחד-תרבותיות.

בקיבוץ הגלויות לא צריך כור היתוך ולא צריך דבר חוץ משינוי תפישה. שינוי התפישה, גם כן, מאוד פשוט:

כל היצירה העברית (היהודית) בגולה, בכל גלויות ישראל, היא יצירה עברית.

זאת אומרת, כל התרבויות שפיתח עם-ישראל ברחבי הגלובוס הן תרבותו המשותפת של כל עם-ישראל: הכל תחת התפישה של האתנוס כמקשה לאומית אחת – עם-ישראל.

שכן, אדם שסביו וסבותיו שבו מגלות בפולין יוכל לחגוג, כחג אזרחי-לאומי, את המימונה ולאכול חריימה או שקשוקה; אדם שסביו וסבותיו שבו מגלות בתימן יוכל לחגוג, כחג אזרחי-לאומי, את הסיגד; וכד'.

העקרון של "קיבוץ גלויות" היא שמירת הענפים השונים של התרבות העברית שהתפתחו בגלות מתוך גזע העץ התרבותי, שהוא התרבות העברית הקדם-גלותית, תוך ביטול המכסות וההגדרות של "מזרחי", "אשכנזי", "ספרדי", "אתיופי" וכ'ו – הגדרות חסרות טעם ונבובות, שמתקיימות אך ורק בגלל היותן ערוצים בנהר הגדול ששמו עם ישראל.

הבה, כולנו, נקבל על עצמנו את קיבוץ הגלויות.

לבנון – מדינה בבעיה

כשאנחנו מדברים על "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" אנחנו בדרך-כלל מדברים על ישראל, ובצדק. ישראל מקיימת זכויות פרט וזכויות מיעוט נרחבות, שומרת על השוויון בין המינים, מקדמת חקיקה ליברלית וחופשית וכ'ו.

אבל הרבה פעמים מוסיפים לתוך העניין את לבנון, כדמוקרטיה. וזה נכון – חלקית. לבנון מאפשרת פלורליזם (במידה), היא אינה מדינה מוסלמית על פי הגדרתה, היא נוסדה על עקרונות שיתוף בין חלקים שונים באוכלוסיה (תוך ביסוס הזהות הלבנונית תחת הזהות המארונית-פיניקית שקדמה לה), היא מאפשרת חופש עיתונאי (שוב, במידה) וחופש אומנותי. בדרך כלל קבוצות אתניות שונות באוכלוסיה מבקרות את חבריהם ולא פולשות לטריטוריה שיפוטית של אחרים – ז"א שיעים ומוסלמים בלבנון ביקרו (ומבקרים) את הַיְפָאא וֵהְבֵּי על לבושה ה"לא-צנוע" בהופעות, בעוד הם אינם מבקרים את הכוכבות המארוניות מִירִיָאם פָארֵס ורוֹלָא סַעַד, או את הדיווה היוונית-אורתודוקסית נָנְסִי עַגְ'רַם.

אבל, באותו הזמן, ישנן בעיות מרכזיות ומטרידות בהתנהלותה של לבנון שמרחיקות אותה מהתנהלות כמדינה דמוקרטית לחלוטין.

ראשית, עניין הצבא וכוחות צבאיים – במדינת ישראל, מתקומתה, חוקק חוק צבא ההגנה לישראל שקובע שצה"ל הוא הכוח המזוין היחיד שיכול להתקיים במדינת ישראל.

ללבנון יש צבא לאומי שמאגד בתוכו את כל הקבוצות האתניות – ערבים שיעים, ערבים סונים, מארונים, נוצרים אחרים, דרוזים וכ'ו. אבל, בצורה טיפה מפתיעה, צבא לבנון הוא אחד מהכוחות המזויינים בלבנון. ישנם כמה ארגוני גרילה, ארגוני טרור וזרועות צבאיות של מפלגות שונות ברחבי לבנון, שהן בעצם מיליציות אתניסיסטיות בתוך לבנון. הגדולה מביניהם היא מיליציית חזבאללה – והזרוע הצבאית שאיתה התמודדנו במלחמת לבנון השנייה.

דמוקרטיה אמיתית, כזו שמאגדת את העם, לא יכולה להתקיים בלי כוח מזויין יחיד ואחיד – זה אבסורד שלמפלגות יהיה צבא משלהן.

שנית, עניין הריבונות – ללבנון היתה בעית ריבונות מתקומתה. פעמים רבות המדינה עצמה נשלטה על ידי כמה מדינות בו-זמנית. התקופה האחרונה שבה לבנון נשלטה ישירות על ידי מדינות זרות היתה כשישראל וסוריה שלטו על שטחים בלבנון – ישראל יצאה בשנת 2000 מלבנון, בעוד סוריה יצאה, לאחר מהפכת הארזים, בשנת 2005.

בערב המהפכה המדינה התחלקה לשתי מחנות: מחנה מרץ 14, שהתנגד לשלטון סורי בלבנון (ומפלגות רבות במחנה הזה שיתפו פעולה עם ישראל במלחמת לבנון הראשונה) ומחנה מרץ 8 שתמכו בסוריה, וביניהן חזבאללה.

הדבר יצר חילוק טריטוריאלי בין המחנות, עד כדי כך שדרום לבנון יכול אפילו לא להיחשב חלק מלבנון, אלא מדינת חזבאללה עצמאית, בעוד צפון ומזרח לבנון יכול להיחשב מדינת "הכוחות הלבנוניים" (זה השם של אחת המפלגות, לא הצבא). ביירות עצמה מחולקת לרובעים ששם שולטות מפלגות שונות – חזבאללה בדרום, הכתאאב והכוחות הלבנוניים באשרפייה וכ'ו.

איראן, בצורה כזו או אחרת, גם כן שולטת בשטחים בלבנון – דרך חזבאללה וכוחות אחרים במחנה מרץ 8.

צבא לבנון, שמנסה להשאר נייטרלי, מביע בצורה מצויינת את אבדן הריבונות של לבנון. לאור האירוע היום (28.1.2015), צבא לבנון פנה ליוניפ"יל כדי שיפנה לישראל שתרגיע את הרוחות. צבא לבנון לא יכול לשלוט על אזרחיו בדרום לבנון, הנשלטת על ידי חזבאללה.

בלבנון, תאגור מספיק נשק, תיקח מספיק אנשים – ותגרור את כל המדינה למלחמה. גם אצלנו זה ככה, אבל אצלנו לפחות הגורר התורן נבחר ומפקד על הצבא הלאומי.

על היהודים המשיחיים – ובאותו הזמן, גם על הדת בכלל

*אין בכוונתי להכליל את כל המשיחיים אלא רק את הקישורים והאתרים שאליהם אתייחס – מכיוון שJews for Jesus ממנים את הארגונים המצויינים למטה יש להניח שזו הדוֹגמה שלהם ואליהם גם כן הביקורת. הביקורת על הדת בכלל שלובה בטקסט וכאשר מדובר על מחשבה דתית כללית או מסויימת יש התייחסות לכך.

נתחיל מזה שבצורה מוזרה יחסית, אין לי בעיה עם כך ש"היהודים המשיחיים" יזהו עצמם כחלק מבני עם ישראל. הם באמת חלק מעם ישראל.

הבעיה שלי היא אחרת – שקרים ומסיונריות.

בדיוק כפי שאני לא אוהב מסיונריות יהודית אני לא אוהב מסיונריות נוצרית. חוסר הלגיטימיות של המנצרים של iGod ושל Messiah.co.il (שזה פשוט אותו דבר – יש להם כמה אתרים שיראו כאילו יש קהילה גדולה – והכל ממונן על ידי Jews for Jesus) שווה לחוסר הלגיטימיות של המחזירים בתשובה כמו אמנון יצחק וזמיר כהן.

שניהם לא לגיטימיים. שקרים ומיסיונריות הם, לדעתי, לא לגיטימיים.

האם יש לאסור עליהם לעבוד את אלהיהם? לא. האם יש לקרוא בקול על כך שמיסיונריות היא לא טובה, היא לא לגיטימית ולא לעניין? כן – וזה מה שאני עושה פה.

ועכשיו לעניין של הארגון הספציפי הזה.

ישנם כמה עניינים שאני רוצה להתייחס אליהם פה: יחסם לתושב"ע, יחסם לאתאיסטים, יחסם למדע, יחסם לישראל ולעם ישראל, יחסם לישו ויחסם לעניינים עמוקים יותר.

יחסם לתושב"ע

בעניין היחס לתושב"ע, כסמכות אלהית, יחסם של המשיחיים הוא כיחס הקראים: לתושב"ע אין אחיזה אלהית.

באחת הכתבות באתר (http://www.igod.co.il/lifeissues/780-talmudrabbis) הם מציינים ש"הפרשנות הטובה ביותר של כתבי הקודש היא כתבי הקודש עצמם" – על פניו, זה נכון לחלוטין.

אבל פה הם מכניסים את המילה "פרשנות" – פרשנות היא בדיוק מה שהתלמוד עושה והמשנה והספרים האחרים עושים.

העניין בחכמי התושב"ע היא דואלית – מצד אחד מוצדקת, מבחינה הגיונית, ומצד שני בדויה וחסרת בסיס.

הצד הבדוי הוא עניין המילה "תושב"ע" – תורה שבעל-פה. על פי האמונה האורתודוקסית, התורה שבעל-פה (כל הספרים מעבר לתנ"ך) ניתנו למשה על הר סיני וכל מה שניתן למשה נכתב מאוחר יותר בתלמוד ובספרים האחרים. כמובן שזה לא הגיוני בעליל, שכן יש כל כך הרבה התפלפלויות בתוך התלמוד ובתוך המשנה ובתוך הגמרא – ובתוך שולחן ערוך והמפ"ה עצמן. אז זה לא ניתן בהר סיני ולא נשתמר.

הצד ההגיוני הוא עניין ההסמכה – הרבנים הוסמכו על ידי רבנים אחרים לאורך דורות, בנוסף על שרבנים מרכזיים, שלרוב נבחרו כ"נשיאים" או כ"ראשים" של ישיבות וכללים, כתבו ספרים שהיו למרכזיים להלכה היהודית – כל אלה מציגים עקרון מאוד פשוט: בחירה. היהדות, ומאמיניה העברים, על דורותיה הסמיכה רבנים מטעמה לפרש את המקרא לפי הצורך הנתון: לא להמציא חוקים חדשים אלא לפרש את המקרא לעניין יצירת קביעות והלכות חדשות.

אז מבחינה אלהית – לא, התושב"ע אינה אלהית. היא מעשה ידי אדם שפירשו את "כתבי האלהים" (לכאורה) למען הקהל הריבון של היהדות – העברים מאמיני דת-משה.

יחסם לאתאיסטים

אם זה לא היה ברור, כותב מאמר זה אינו מאמין באלוהות כלשהי ואינו חושב שיש צורך באלוהות כלשהי למען מוסר או תכלית. המוסר הוא אובייקטיבי וקיים מטעם תהליכים אבולוציונים שעזרו לנו להתפתח ולקבל על עצמנו את עקרונות המוסר – בסיסו קבוע אך הוא מתפתח עם הזמן (סם האריס כתב ספר מצויין על זה ושמו The Moral Landscape). התכלית, לעומת המוסר, אינה קבועה. התכלית של האדם נוצרת על ידי האדם למען האדם – ואך ורק על ידו.

פה אתייחס לשני מאמרים שפרסמו באתר איי-גוד: אחד, על מפלצת הספגטי המעופפת (ר-אמן!) והשני על ספרו המצויין של ריצ'ארד דוקינס "יש אלהים?" (מאנגלית – The God Delusion).

מפלצת הספגטי המעופפת:
במאמר על מפלצת הספגטי (http://www.igod.co.il/science/1028-spagetti-monster) הם מעלים את העניין של "האם הוד אטריותו… מערער את האמונה בבורא עולם?". אני אומר – כן.

הם, כמובן, אומרים "לא". למה? הטענה שלהם מתבססת על זה שזה לא מערער את העניין, שכביכול, יש בורא לעולם – כי הפסטאפריאנים אומרים שיש בורא, אבל הוא מפלצת ספגטי מעופפת. אז הם מעלים 4 טיעונים "לוגיים" (לא בדיוק, אבל נחזור לזה) על כך שאלהים לא יכול להיות מפלצת ספגטי מעופפת.

וזו בדיוק משמעות הפרודיה – כמובן שאלהים לא יכול להיות מפלצת ספגטי מעופפת – וכך הוא גם לא יכול להיות נגר יהודי ג'ינג'י מהמאה הראשונה לספירה שמתנגד לנישואים חד-מיניים. זו משמעות הפרודיה – האבסורד.

אבל נחזור שנייה לטיעונים "הלוגיים": המשיחיים מעלים טיעונים פסבדו-הגיוניים לאלהים ולחובה של האלהים להיות כזו:

"1. הטיעון הקונטינגנטי (אלוהים כהסבר למדוע כל מה שקיים בכלל קיים במקום שום דבר ) מוכיח את הקיום של יוצר: בלתי נגרם, מעבר לזמן(נצחי), מעבר למרחב, לא חומרי והכרחי בקיומו. המסקנה העוקבת מהטיעון סותרת את דמותה של המפלצת המעופפת שהיא אובייקט חומרי, פיזי ולא יכולה להיות הכרחית בקיומה(מחויבת המציאות) או נצחית, מעבר למרחב ולא חומרית.

"2. טיעון הקאלאם הקוסמולוגי נותן בסיס לאמונה בקיום של יוצר אישיותי אשר הוא חסר התחלה, בלתי נגרם, נצחי, מעבר למרחב, בלתי משתנה, לא חומרי וחזק מאוד(הביא את כל היקום משום דבר). שוב, ישות עם כאלו תכונות ומאפיינים לא יכולה להיות מפלצת הספגטי המעופפת שהיא בדיוק ההפך מהם.

"3. הטיעון המוסרי משלים את הטיעונים הקוסמולוגיים בכך שהוא מספר לנו על הטבע המוסרי של היוצר של היקום. הטיעון מספר כי היוצר ההכרחי בקיומו הוא מושלם מוסרית וטבעו הוא הסטנדרט לטוב ורע. טיעון זה מוציא החוצה כל הצעה לכך שהגורם הבלתי נגרם הוא בעצם איזושהי ישות מפלצתית רעה.

"4. לבסוף הטיעון האונטולוגי נותן לנו סיבה לחשוב שאלוהים, כישות הכי מקסימלית שעולה על הדעת, הוא הכרחי מטפיזית והכי מושלם, כלומר, כל יכול, כל יודע, וכל טוב. מפלצת הספגטי המסכנה בצער רב לא מתאימה לתיאורים אלו."

התשובות לכך:

1. נתחיל מכך שכל הטיעונים הללו כבר נאמרו על ידי תומאס אקווינס במאה ה-13 ואני לא מאמין שאנשים עדיין משתמשים בהם. המגרעה המרכזית בטיעון הזה הוא שאינו טיעון כלל. הם אומרים "הוא לא נמצא במציאות, לא קיים ביקום לכן הוא קיים" – מה? זה לא טיעון ואפילו לא הוכחה. התוספת האחרונה היא "הכרחי בקיומו" – למה? מה הכרחי בו? בקיצור, אין פה טיעון.

2. גם זה לא טיעון! "נצחי, בלתי נגרם, לא חומרי וחזק מאוד" – אין לזה משמעות כלשהי. זה נשמע עמוק, כן, אבל זה לא. זה פשוט לא טיעון. אם משהו לא חומרי הוא לא יכול להפעיל כוח, ובכך להעביר אנרגיה. חומר, בעקרונו, הוא אנרגיה דחוסה מאוד – אבל רק חומר יכול להפעיל עבודה על חומר אחר ובכך לגרום להעברת אנרגיה. אם הם יבואו בטיעון של "אבל הוא אלהים אז קסם" – זה גם לא טיעון.

3. אוקיי, מפלצת הספגטי המעופפת לא רעה – היא אמביוולנטית. בדיוק כמו האלהים הפאן-דאיסטי – יצר את העולם אבל לא מתערב, כי הוא גדול מדי. אבל גם הטיעון המוסרי, לכאורה, הוא לא טיעון – הוא "מושלם מוסרית והסטנדרט לטוב ולרע" – אוקיי, אם נניח שהתנ"ך וגם הברית החדשה (לצורך העניין) הם המקורות למוסר האלהי – האם עבדות מוצדקת (לא עבדות עברית, זאת של 7 השנים, אלא עבדות כללית, לא של בני ישראל)? האם סקילת המוסקסואלים היא מוסרית? האם אונס נשים הוא מוסרי? האם סקילת אשה שהתחתנה כשהיא לא בתולה מוסרית? ממש לא. אלהים הוא לא הסטנדרט למוסר. במקרים, הוא הסטנדרט למעשים רעים ולא מוסריים. איך אנחנו יודעים שהם לא מוסריים? כי יש לנו מוסר מוטבע וברור, מוסר אוניברסלי וקבוע והתפתח לאחר מליוני שנים של אבולוציה להבנתנו את המוסר כיום.

4. הטיעון האונטולוגי הוא הכי אהוב עלי כי הוא הכי בולשיט העולם – "אלהים הוא הכי מושלם… כל יכול, כל יודע וכל טוב" – ואיפה ההוכחות לזה? אין ולא הוכחה אחת למושלמותו של אלהים, אין הוכחה אחת לכל-יכולתו של אלהים, אין הוכחה אחת לכל-יֹדעו של אלהים, אין הוכחה אחת לכל-טובו של אלהים – ואין הוכחה אחת לאלהים.

לאותו העניין – גם אין הוכחה אחת למפלצת הספגטי המועפפת. הסבירות שישו הוא האלהים היא אותה סבירות שיש למפלצת הספגטי המעופפת להיות אלהים.

דוקינס:
בנסיון הכושל של האתר הזה להפריך את הספר המצויין של דוקינס (http://www.igod.co.il/science/1019-clinton-richard-dawkins) הם מציינים שבאחד הפרקים (לא מסכם את הרעיון אבל כן קוראים לפרק "מדוע כמעט בוודאות אין אלהים") יש סיכום של העניין והם מסכמים זאת כך:

"1. אחד מהאתגרים הגדולים ביותר לאינטלקט של האדם הוא להסביר איך המורכבות, המראה הלא סביר של היקום, הופיע.

2. הפיתוי הטבעי הוא לייחס למראה התבוני של היקום-מתכנן תבוני.

3. הפיתוי הוא שגוי מכיוון שהשערת המעצב התבוני ישירות מעלה בעיה גדולה יותר והיא מי תכנן את המתכנן.

4. ההסבר הכי גאוני וחזק הוא אבולוציה דרווינית על ידי ברירה טבעית.

5. אין לנו הסבר שווה ערך בפיזיקה.

6. אנו לא צריכים לאבד תקווה כי יבוא הסבר בפיזיקה, הסבר חזק כמו של דרווין לביולוגיה.

7. לכן, אלוהים כמעט בוודאות לא קיים."

אין צורך לומר שהסיכום הזה לא נכון בתכלית.

1. העניין הראשון שמעלה דוקינס, בהקשר של אבולוציה, הוא מורכבותם של החיים. בנוגע למורכבותם של החיים התאיסטים יעלו את הטיעון "אלהים". המדען יעלה את האבולוציה בדרכה של הברירה הטבעית, כי התורה הזאת, לא מסיני אלה מקיימברידג', מסבירה בצורה הברורה וההגיונית ביותר, תוך שילוב כל העובדות וההוכחות תחתיה, את מורכבות החיים. בשביל הפתרון הזה לא צריך "פוף, קסם". זה המרכז בטיעון המדעי, ולא בטיעון הנבוב שהוצג בקטע הקודם.

2. הפיתוי הטבעי הוא בהחלט לחפש את ההסבר התבונתי – אך ההסבר הזה הוא לא נכון. למה? הוא לא עומד באותו צד עם ההוכחות. הוא עומד באותו צד עם מרלין הקוסם, אבל לא עם ההוכחות העצומות לאבולוציה.

3. נכון – מי תכנן את המתכנן? הרי אנחנו כל-כך מורכבים שחייב להיות משהו הרבה יותר מורכב מאיתנו שיצר אותנו. אבל, אם היצור הסופר-מורכב הזה קיים, הרי צריך להסביר מאיפה המורכבות שלו – מי יצר את אלהים? אז אנחנו נכנסים לרגרסיה אין-סופית. הטיעון של התאיסטים, כפי שהוצג בקטע הקודם, כולל "הוא תמיד היה" – איפה ההוכחות לזה?

4. כן.

5. לא בדיוק. יש הרבה הסברים למורכבות היקום ולמוצא היקום – וכך גם כותב דוקינס בספרו ומציג כמה תיאוריות חזקות ומפורטות של פיזיקאים לשאלה. ביניהם עניין "יקומי הבת" – יקום, לאחר קריסתו, יוצר יקום אחר. עוד תיאוריה אומרת שהיקום תמיד מנסה להיווצר. ישנן פעמים שזה לא מצליח וישנן פעמים שזה כן מצליח – כמו היקום שלנו. בכל מקרה, העניין שאין תשובה חד-משמעית *עדיין* לא אומר שלא תהיה תשובה חד-משמעית *אף-פעם*. ברירת המחדל, משום מה, היא "אלהים" – אבל היא, כאמור, פותחת יותר שאלות מאשר נותנת.

6. כן.

7. זה לא מה שהוא אומר. הוא אומר שמכל התיאוריות, לא רק המוצגות לעיל, אלהים הוא התיאוריה הכי פחות חזקה – לכן, כמו כל תיאוריה חלשה ושלא מחזיקה מים בשום צורה שהיא – היא נזרקת לפח. לכן, כמעט בוודאות אין אלהים – כפי שכמעט בוודאות העולם אינו שטוח; כפי שכמעט בוודאות ווינאמיונן לא קפץ אל תוך הביצה הקוסמית כדי לדוג את החומרים לחיים.

אבל הדבר שהכי אהבתי ב"טיעונים" לכאורה של המשיחיים שהוא שהטיעון של דוקינס "חלש בצורה מביכה" – לא, הטיעונים של תומאס אקווינס הם פלדה (בהם פגזתי בקטע הקודם).

יחסם למדע

המאמר המרכזי שאליו אתייחס בקטע זה הוא המאמר הבא: http://www.igod.co.il/science/123-evidence.

המאמר הזה מביא כמה טיעונים (שוב, עם ספק, לאור ההיסטוריה שלהם עם "טיעונים") בנוגע לתמיכת המדע בדת או בתכנון התבונתי.

המאמר מתחיל בזה: "מדוע הארכאולוגים מתרגשים כשהם מגלים במערה כלי אבן לצד עצמות אדם? כלי האבן מצביעים על תבונה! החוקרים מבינים שכלים אלו לא היו יכולים להיווצר מעצמם, אלא נעשו על פי תוכנית מסוימת, בחוכמה."

חבר'ה, זה לא טיעון. זה שהם מוצאים כלי אבן ליד עצמות אדם מעיד על כך שבני אדם יצרו את כלי האבן. אם מוצאים כלי אבן ליד עצמות אוסטרלופיתיקוס, לדוגמה, מסיקים שהאוסטרלופיתיקוס יצר את כלי האבן. ואני מבטיח, אם נמצא עצמות בני אדם ולידם נמצא את גופתו של אלהים עם מכשירים להכנת בני אדם ליד, אפשר להסיק שאותו אלהים יצר את בני האדם. אבל אז – הוא לא אלהים.

בני אדם אינם מכשירים, בניגוד לחשיבה הדתית. בני האדם הם אורגניזמים חיים בעלי מודעות – החיוּת והמודעות נובעת מכך שהמערכות הגופניות פועלות, ביניהן המוח.

וזה מביא אותנו ל"טיעונים":

1. "האם יצורים חיים מעידים על תכנון? אייזק אסימוב היה חסיד של תורת האבולוציה. הוא אמר ש"מוח האדם שוקל 1.3 קילוגרם למיטב ידיעתנו, ושזהו הדבר המורכב ביותר שנוצר אי פעם". מוח האדם מורכב יותר מהמחשב החכם ביותר שנבנה אי פעם. האין זה הגיוני להניח שאם מוחו המורכב של האדם תכנן ויצר את המחשב, גם מוח האדם הוא תוצר של תכנון?"
לא. יצורים חיים לא מעידים על תכנון. יצורים חיים בדיוק מעידים על התפתחות הדרגתית מאב-קדמון מקורי. בני אדם חולקים כ-50% מהגנום שלהם עם בננות (http://www.nhm.ac.uk/nature-online/evolution/what-is-the-evidence/morphology/dna-molecules/) – האם זה אומר שאלהים לקח צלע מן הבננה ויצר את האדם בצלם כדמות הבננה? כמובן שלא! ואיך אנחנו יודעים את זה? דרך שני דרכים: המחקר הפליאונטולוגי והמחקר הגנטי (נוסף על הגיון פשוט):

פליאונטולוגיה: הפליאונטולוג (שרוב הפליאונטולוגים הם ארכיאולוגים, והפליאונטולוגיה התחילה כמדור-צד של הארכיאולוגיה) מחפשים אובנים של בעלי חיים ושל צמחים בשכבות אדמה שונות. כלל שחופרים עמוק יותר אפשר למצוא דברים קדומים יותר. ואיך יודעים מה הגיל של הדברים? גם פה יש שתי רב-שיטות מרכזיות: השיטה היחסית והשיטה הרדיומטרית.
בפליאונטולוגיה השיטה היחסית המרכזית היא "מאובן מנחה" – מאובן שאנחנו יודעים את המיקום ההיסטורי שלו ויודעים איפה דבר שהתפתח ממנו או שאליו התפתח נמצא. אבל זו השיטה הפחות אמינה.
השיטה הרדיומטרית היא השיטה האהובה והמשומשת לרוב. השיטה הזאת בעצם בעלת 3 שיטות: פחמן-14, אורניום-תוריום ואשלגן-ארגון. השיטות האלה מודדות את הזמן שבו אותם החומרים המוזכרים מתכלים ומתפרקים. בהיותם חומרים רדיואקטיבים, הם לא יציבים ולאט-לאט מתפרקים – בקצב אחיד. תוך בדיקה של כמה מהחומר כבר התפרק אפשר לקבוע בוודאות את זמן פטירת היצור החי, או הצמח.

גנטיקה: כפי שידוע לכל, לכל אורגניזם בעולם יש דנ"א. הדנ"א היא מולקולה דו-סלילית הנמצאת בכל תא של כל אורניזם. הדנ"א מורכב מנוקליאוטידים. לכל נוקליאוטיד יש גרעין נוקליאוטידי שונה – גואנין (G), אדנין (Aׂ), תימין (T) וציטוסין (C). השם המדעי המלא של דנ"א הוא "חומצה דאוקסיריבונוקלאית". בכל מקרה, על פי הקישורים בין הגרעינים השונים במקומות שונים בסליל אפשר לראות מה משפיע על מה ואיזה "קודים" נמצאים גם באורניזמים אחרים. על פי מציאת כמה שיותר קשרים עם אורניזמים אחרים אפשר לצרף אותם קרוב יותר ב"עץ החיים" – על פי חקר הגנום האנושי והגנום של השימפנזה הגיעו למסקנה כי השימפנזות הן הקרובות אלינו ביותר. שימו לב! אנחנו לא התפתחנו משימפנזות אלא אנחנו ושימפנזות התפתחנו מאב קדמון משותף.

בנוגע ל"טיעון עצמו" שיצורים חיים מעידים על תכנון תבונתי – זה בדיוק העניין, שלא. ה"מושלמות", כביכול, של היצורים החיים היא תוצאה של התפתחות הדרגתית. העיניים, שרבות טוענים שהן ההוכחה נגד האבולוציה, הן דווקא ההוכחה הטובה ביותר לאבולוציה. העיניים כל-כך מורכבות שאין שימוש בחצי עין, לדוגמה. וזה נכון. אין שימוש בכזאת – אבל גם לא היתה כזאת. העין התפתחה בצורה הדרגתית ממבנים פשוטים יותר של קולטני אור. מאוחר יותר, קולטני האור התחילו להבחין בין צל, לחושך לאור. אז, הקולטנים, דרך יצירת שקע, הצליחו לקלוט צורות ממשיות, אם כי בצורה מעורפלת. מאוחר יותר כבר קליטת צבעים, אז כיסוי הקולטן בריר שיצר מיגון לעין, אז כיווץ האישון שיצר פוקוס – ולאחר כמה מאות מיליוני שנים – העין האנושית. איך השינויים נוצרים? זה ב"טיעון" הבא.

2. פה אני אקח שתי שאלות:
א. "האם תכנון נובע מתהליך "הברירה הטבעית"?… ברירה הטבעית אינה יוצרת מידע חדש. עובדה זו תואמת את מה שנאמר בכתבי הקודש, שכן נאמר בבירור שאלוהים ברא כל "פרי למינו" וכל "נפש חיה למינה" (ברא' א' 11, 24)"
ב. "אך האם מוטציות יכולות ליצור נתונים חדשים?… המדע יודע היום שהתשובה היא לא… מוטציות יכולות לשנות רק נתונים קיימים"

אוקיי, לא נכון – חלקית. המוטציה משנה נתונים קיימים – ובכך יוצרת נתונים חדשים. ניקח לדוגמה אמבה – יצור חד-תאי שמתרבה בצורה של חילוק. גם לו יש דנ"א, כן. האמבה נחלקת לשניים וכל צד של האמבה גדל לצורתו המקורית – העתקה. אבל, ישנם מקרים שמוטציות מתרחשות (ז"א, שינויים גנטיים קטנים דנ"א). האמבה התחלקה אבל ההעתק שלה גידל "יד" גדולה יותר. הנה מצב של שינוי בנתונים ובכך גם יצירת קוד חדש – יד ארוכה. עכשיו, ה"צאצא" של האמבה עם היד הארוכה גם כן יהיה בעל יד ארוכה, ואז יש לנו כבר שתי מושבות שונות – יד-ארוכה ויד-קצרה.

כפי שגם הוצג בעניין העין – מידע לא "נוצר" אלא משתנה ומתווסף ובכך מידע חדש מתווסף. סרטונים טובים מאוד, בעברית, להסברת האבולוציה הם:
– https://www.youtube.com/watch?v=YvTFXPHhtFU
– https://www.youtube.com/watch?v=NwBEGuKPUzk

3. הטיעון הנוסף הוא על עניין התחכום והמורכבות (ידוע גם בשם "טיעון הבואינג 747"):
"תחכום. נחשוב לרגע על בניית מטוס בואינג 747. מטוס ענק זה בנוי משישה מיליון חלקים. לכל חלק בפני עצמו אין את היכולת להמריא. עובדה זו עלולה להדאיג אותנו כשאנחנו טסים במהירות של 800 קמ"ש בגובה של 10,000 מטר. אבל אנחנו יכולים להתנחם בעובדה שלמרות שאין חלק שיכול להמריא בעצמו, כל החלקים ביחד מאפשרים למטוס להמריא! דוגמה זו עוזרת לנו להבין את המנגנון הבסיסי של הביוכימיה של התאים, שנותנים ליצור חי כלשהו את היכולת לתפקד"

נכון לגמרי – כל החלקים צריכים להיות במקום כדי לאפשר ליצור חי לתפקד – כפי שאנחנו מבינים את זה. הדברים שהיו צריכים להיות כדי שהטרילוביטים יתקיימו הם שונים בתכלית מהדברים שצריכים להיות כדי שהאורנגוטן יתפקד. ובאותו הזמן – הדברים שצריכים להיות אצל האקווס פרנסיסקאני (Equus franciscani), אביו הקדמון של הסוס, שונים בתכלית מצרכיו של הסוס הערבי.

אבל גם מלאכת הרכבת המטוס עברה תהליך – בהתחלה היה המטוס של האחים רייט, שהיה מעצים ונייר, ואז המטוסים עם המנועים הקדמיים ששימשו במלחמת העולם הראשונה והשנייה, ואז מטוסי הסילון, ואז המטוסים הגדולים – כל אלה התבססו על מידע שהיה קיים ועליו, עם שינויים הדרגתיים, הוסיפו מידע חדש ומטוס הנייר הפשוט הזה התפתח לבואינג 747.

4. "אקראיות? היו כאלה שניסו למצוא דרך לעקוף את הבעיות האלה. בדי-אן-אי שקיים בתאים יש משמעות לסדר המולקולות. המבנה הביוכימי של התא הוא שנותן משמעות לסדר, ומבנה ביוכימי זה מורכב ממולקולות נוספות. ללא אותה מערכת לא תהיה לדי-אן-אי כל משמעות. ובלי הדי-אן-אי למערכת לא תהיה כל משמעות.
ויש בעיה נוספת עם הטענה הזו. כדי שיווצרו חיים חייב להיות מנגנון שיודע לפענח את הקוד הגנטי. כלומר, לא די ברצף נתונים מתאים ובסביבה מתאימה, צריך גם מנגנון שיודע להשתמש בקוד בסביבה שלו."

פה זו פשוט חוסר הבנה של המוסג "אקראיות" ושל האבולוציה כולה. המשפט האחרון: "כדי שיווצרו חיים חייב להיות מנגנון שיודע לפענח את הקוד הגנטי. כלומר, לא די ברצף נתונים מתאים ובסביבה מתאימה, צריך גם מנגנון שיודע להשתמש בקוד בסביבה שלן" – זה בדיוק מה שהאבולוציה אומרת!

האבולוציה לא אומרת בשום פנים ואופן שהתהליך הוא אקראי לחלוטין. ממש לא. האבולוציה אומרת שאורניזמים בעלי מאפיינים גנטיים שעוזרים לאורגניזם לשרוד בסביבה נתונה הן שמאפשרים לאורניזם להתרבות ולהמשיך את המין שלו – ז"א, יצורים שמותאמים בצורה הטובה ביותר לסביבה שלהם שורדים. אלה שלא מותאמים – לא שורדים. כך הברירה הטבעית בוררת בין המינים – לפי התאמתם. צ'ארלס דרווין כתב: "לא החזקים ביותר, או האינטליגנטיים ביותר הם ששורדים, אלא אלה המגיבים בדרך הטובה ביותר לשינוי".

אבל בואו באמת נסתכל על עניין האקראיות – בהשוואה להר. דוקינס קורא להר "הר חוסר-הסבירות" (Mount Improbable). בפסגת ההר יש איבר מתוחכם לחלוטין ומסובך לגמרי – העין, לדוגמה. הפסגה בגובה של הר האוורסט, 9,000 מטר.
ישנן שתי דרכים לפסגה: צד אחד תלול לחלוטין, עד כדי היותו קיר חלק. צד שני מתון ובנוי כמדרגות. כל מדרגה היא צעד אבולוציוני קטן: קולטן אור, מבדיל בין צל לאור, מזהה צורות, מזהה צבעים, וכ'ו עד לעין עצמה.

מה יותר הגיוני? איזשהו יצור יצר כך, בבת אחת, את העין – כקפיצה בת 9,000 מטרים, או ההתפתחות היתה הדרגתית, מצורה פשוטה עד לצורה מורכבת?

5. "האם נתונים יכולים להיווצר מחוסר נתונים?" כן. אם מדברים עם מוצא החיים – זה אנטי-אינטואיטיבי אבל כן, לחלוטין. לחקר מוצא החיים קוראים "אביוגנזה" והיא מדברת על מעבר חומר דומם לחומר חי – כניסת הרנ"א ותחילת התזוזה. ההתרבות המאוחרת, דרך החילוק, הוא שימוש מחודש באנרגיה והחומר של הסביבה, לא בצורה מודעת אלא על פי חומצות שמפעילות תגובות בגוף. אם מסתכלים על זה, עקרונית, גוף האדם הוא דומם. הוא לא חי – הדבר שאנו תופשים כ"חיים" היא העובדה שהמכלול של הגוף (העיניים, הידיים, הלב, הריאות, העצבים וכ'ו) פועלים בצורה שנראית לבני האדם מודעת. בפועל, מה שנותן את הפיקוד הוא המוח – ופה אנחנו נכנסים לעניין של "מאיפה המוח"?

המוח הוא גם כן תוצר של התפתחות אבולוציונית ארוכה. ה"מוח" הבסיסי הוא פשוט המוקד העצבי. המוקד שאליו מתקשרים כל העצבים הוא המוח. לאחר תהליך ביצורים מסויימים העצבים התרחבו וככל שנוצרו איברים חדשים רשת העצבים התעטפה סביבם ופיקדה עליהם – לא במודעות בהתחלה, אלא כפועל יוצא מהמנגנון של היצור החי. מאוחר יותר כבר התפתחה היכולת לפקד בצורה "מודעת", ז"א, לפקד על האזורים השונים בגוף האורגניזם בעזרת פקודות ממרכז העצבים. מאוחר יותר מרכז העצבים גדל ופיתח יותר חדרים שאפשרו יותר פעולות – ולבסוף אנחנו מגיעים למערכת העצומה והמורכבת של מוח האדם, היכולה לבטא רגשות, לצייר ציורים, לכתוב מכתבים, לחבר שירים וכד'.

בנוגע ליקום – זה כבר עניין מורכב יותר שמתואר בצורה מופלאה ומורחבת בספרו של לורנס קראוס "יקום משום-דבר" (אני לא יודע אם יש תרגום לעברית, באנגלית שמו של הספר A Universe from Nothing).

6. "אם המדע תואם את הכתובים המספרים על אלוהים כבורא נצחי, מדוע המדענים אינם מקבלים זאת?" הוא לא תואם את הכתובים! ברור שהוא לא תואם את הכתובים! בגלל זה מדענים לא ששים להאמין בכתובים – כי הם צריכים הוכחות, ראיות ונסיונות חוזרים ונשנים כדי לקבוע שדבר הוא אמת. יש מדענים שמאמינים באלהים, כמו הכומר הבלגי ז'ורז' לַמֵטְר, שהיה אחד ההוגים (!) של המפץ הגדול. פיזיקאי ומתמטיקאי בחסד – ובאותו הזמן גם כומר. הוא לא ניסה לעוות את המדע למען מטרותיו – הוא זרם עם המדע ופיצח את אחד הסודות הגדולים של היקום.

7. לבסוף, הם שואלים "מי ברא את אלוהים?" ומביאים את הטיעון, הכאמור לא טיעון אלא גיבוב שטויות חסרות פואנטה, "אם ישות נצחית תמיד הייתה קיימת, איש לא ברא את אלוהים. הוא קיים ללא כל תלות באיש או בדבר. הוא ה"הנני" שבכתובים. הוא מחוץ לממד הזמן. שהרי בעצם הוא ברא את הזמן". על אותו עקרון "תמיד היה" ו"יצר את הזמן" אני אטען שאל-עליון, אבי האלים הכנענים, יצר את הזמן – מי אתה שתגיד שזה לא נכון? או, בכלל – כרונוס יצר את הזמן. מי אתה שתגיד שזה לא נכון? ברהמה תמיד היה, לפני יהוה. למה זה לא נכון?
במקום להביא טיעון אמיתי הם מסיימים באנקדוטה על אייזיק ניוטון, אנקדוטה שאין לה בסיס או מקור – אבל למי אכפת – יאי, אלהים!

יחסם לישראל ולעם ישראל

התייחסותי תהיה לכתבה פה: http://www.igod.co.il/god/791-chosenplp

המשיחיים רואים את עצמם כחלק מעם ישראל, וכאמור – בצדק. לפי תפישתי, כמובן שכל בן לאם או אב עבריים הוא עברי גם כן. באותו הזמן, אין על העברי חובה להאמין באלהים כלשהם – כפי שאין על היווני להאמין באל כלשהו, כפי שאין על האלבני להאמין באל כלשהו, כפי שאין על השוודי להאמין באל כלשהו. יש אומה, קודם כל.

עניין ההתעסקות שלהם היא, כמובן, "הברית החדשה" – כהמשך כלשהו לתנ"ך. זה נכון שחזוס היה יהודי, עברי. זה נכון שמאמיניו היו יהודים, עברים. זה נכון שהוא הוצא להורג כיהודי, עברי. אין פה כל חדש. האם קבלה שלו כאלהים, או קבלה של אלהים בכלל, מותנית בהיותך חבר בעם העברי? ברור שלא. כמו שהיותך עברי אינו מותנה באמונתך ביהוה.

העניין המרכזי שממנו המשיחיים מתעלמים היא העברת הברית – מעם ישראל לכולם. פאולוס (או, שאול) פתח את הכת הנצרתית לכולם – הפסיק את ברית המילה, את שמירת השבת וכל סממן שאיכשהו מונע מכל אדם להיות נוצרי. בכך פאולוס ניתק את הנצרות מהיהדות וייסד, בעצם, את הנצרות.

הברית הזאת, "ישראל החדשה", היא ברית חדשה שעושים עם אלהים, להלן ג'יזס, בכך שמכירים בו כאלהים וכבן האלהים ועל כך שמת כדי לכפר על כל חטאיי האדם. ז"א, הברית בין ישראל לאלהים הופסקה והועברה לישראל החדשה – כל מאמיני ישו.

ההתניה ההזויה הזאת של אמונה בישות מטאפיזית כדי להיות חבר באומה אתנית, פיזית, היא מטורפת – ולה שותפים גם המשיחיים וגם הרבנים. מבחינתי, ומבחינת ההגיון הבריא, בן לאומה העברית הוא גם המשיחי, גם הרב וגם השומרוני – כי הם נולדו לעם ישראל.

יחסם לישו

שני מאמרים שאליהם אתייחס הם:
http://www.igod.co.il/messiah/742-crazy-liar-god
http://www.igod.co.il/god/760-godman

ראשית, המשיחיים, כמו כל הזרמים הנוצרים, רואים בדמותו של ישו את המשיח – לא בדיוק על חמור לבן, אבל בן לבית דוד, נולד בבית-לחם ובסוף מת למען חטאי האנושות (לא העם).

בואו נתחיל מזה שחזוס לא בדיוק היה מבית דוד. על פי הברית החדשה, אביו של ג'יזס (יותר נכון, אבין המאמץ של ישו, או בעלה של מרים), יוסף, היה מבית-דוד. מכיוון שליוסף לא היה קשר להתעברותה של מרים – ישו אינו מבית-דוד. אבל זה שולי.

הכותרת של המאמר הראשון שציינתי הוא: "ישוע – רמאי, משוגע או אלוהים שלבש דמות אנוש?" – אף אחד.

אם נחתוך את כל העניינים העל-טבעיים, ונניח לדקה שכל הסיפור מעבר לעל-טבעי באמת קרה ולא הומצא בזמן מאוחר יותר, ושישו היה קיים – הוא כנראה היה לא יותר מרב, ראש כת יהודית, שקרא ל"לא-אלימות" והתמרדות שקטה מול הרומאים. בשלב מסויים הוא אומר שהוא המשיח ואז בן האלהים ואז האלהים בשר-ודם – אבל זה רגיל לחלוטין לכת, גם לכת מודרנית. בעניין הזה – ישו הוא גרסה מוקדמת של שבתי צבי.

גם העקרון הידוע ביותר שהפיץ ישו, "הפנה את הלחי השנייה", לא חדשה לתקופתו – בלי קשר ל"ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא, י"ט, י"ח), יש את "מה ששנוא עליך אל לעשה לחבריך" שנאמר על ידי הלל הזקן, שמת כשישו היה בן 8 ומשנתו נשתמרה והתחזקה לאורך השנים.

ישו היה ראש כת יהודית. הוא לא היה בן האלהים, הוא לא היה המשיח וגם לא היה האלהים. הוא היה עברי, יהודי, שנצלב על ידי השלטונות הרומאים.

בנוגע למושג "משיח" עצמו – הפירוש המקורי שלו הוא לא הפירוש המובן כיום. הפירוש העתיק של "משיח" הוא לא "גואל" או "מציל" אלא "משיח בשמן" – אדם שכהן הדת המרכזי, מטעם אלהים, משחו (=טפטף עליו) בשמן זית והכתירו כמלך על ישראל. לא יותר מזה.

אבל גם במובן המודרני של המשיח, ישו אינו המשיח. ישעיהו ליבוביץ', מבין הפילוסופים הדגולים והשנויים ביותר במחלוקת שהיו למדינת ישראל ולעם ישראל, אמר "ישנה רק החובה לחכות למשיח. כל אדם שיבוא ויגיד 'אני המשיח' הוא משיח שקר בהגדרתו" – ז"א, המשיח לא בא – כל מטרתו של המשיח היא שהוא יבוא, בעתיד. מתי? אף פעם. וזאת היהדות.

הנצרות היא המשיח בא, בעבר, מת בשביל החטאים שלנו – והוא יבוא שוב.

אני יכול להבטיח שאף אחד מהמשיחים לא יבוא.

יחסם לעניינים עמוקים יותר

שני הנושאים שעליהם אדבר הם בעית הרוע ומקומו של אלהים בשואה.

בעית הרוע

לעניין הרוע הם מתייחסים במאמר הזה: http://www.igod.co.il/god/96-ifgodwhysuffer.html

* "אם אלוהים לא קיים, אין בכלל דבר כזה רוע, אם אין אלוהים, אין מוסר אובייקטיבי, הכל נתון להגדרה סובייקטיביות ולפרשנות אישית. תורת האבולוציה לדוגמא, גורסת כי "החזק שורד", (מאבק בין פרטים מאותו מין ובין פרטים ממינים שונים הוא הכרחי על פי תיאוריית הברירה הטבעית, כפי שהציג אותה דארווין)."

וואו, לא נכון – ופוטנציאלית הוצאת דיבה.

כפי שכתבתי כבר על המוסר – הוא אובייקטיבי ובסיסו אוניברסלי. אסכם בקצרה את עניין המוסר האובייקטיבי: המוסר, בבסיסו, לא משנה על פי איזה מדד ועל פי איזו תרבות, הוא מרכזי בעקרונותיו – מניעת סבל ושימור עצמי. כל פעולה מוסרית היא מוסרית מכיוון שהיא גורמת למניעת סבל.

למה דווקא מניעת סבל ושימור-עצמי? מבחינה אבולוציונית, המטרה של כל אורגניזם הוא העברת הקוד הגנטי שלו הלאה ושימור המין (species) שלו. לאורך התפתחותנו הבנו שפעולה שמונעת את הסבל של פרט ופעולה שאפקטיבית משמרת את חייו של הפרט, ובכך מאפשרת את הברת הגנום הלאה, היא "טובה" ו"מוסרית". בכך, גם, פעולה לשימור חייו של אדם אחר ומניעת הסבל של אדם אחר, פוטנציאלית, תמנע מאותו אדם לפגוע בחייך שלך ולמנוע ממך כל סבל – כל זאת כדי להמשיך את השושלת הגנטית שלך.

על פי העקרון הזה, עקרון שהוא אוניברסלי בכל מדד, קובע שהריסת סדום ועמורה, לדוגמה, היא לא מוסרית. באותו הזמן הקטע שבו לוט הציע לקבוצת האנשים, שניסו לאנוס את אורחיו המלאכים, את בנותיו הצעירות והבתולות – גם כן לא מוסרי. על אותו עקרון – אל פי המוסר האלהי המוצג בתנ"ך – האם יהיה מוסרי להחריב לחלוטין את לאס וגאס, לדוגמה (כמקבילה המודרנית של סדום ועמורה), על כל יושביה על כך שהם "חוטאים"? האם זה יהיה מוסרי לאב לתת את בנותיו בתולות לאונס קבוצתי אלים ואכזרי? כמובן שזה לא מוסרי! אז לאיזה מוסר קבוע ואלהי אתם פונים?

בנוגע לעקרון הבסיס בברירה הטבעית – זה מעיד על חוסר הבנה מטריד ביותר בעניין האבולוציה וראייתו של דרווין – לא "החזק שורד" אלא "המותאם ביותר" שורד. מה זאת אומרת? גם אם הכריש יהיה המין החזק ביותר עלי אדמות – הוא לא מותאם למדבר, שבו הגמל, לדוגמה, מותאם יותר – לכן הגמל ישרוד במדבר והכריש לא.

* "כשאנו מטיילים באפריקה ורואים נמר טורף זברה אנחנו לא חושבים עד כמה הנמר הוא רשע שיש לעצור אותו מיד ולעמיד אותו למשפט! אלא מתפעלים מנפלאותיו של הטבע מבלי להתערב. אם אין אלוהים, אזי אין הבדל בנינו לבין החיות, ואדם אשר רצח אדם אחר כי חשב ששכב עם אשתו, הוא בסך הכל עוד חיה חזקה ששרדה על-פני חיה חלשה יותר. אך אם כן קיים מוסר אובייקטיבי החל על בני-האדם ומבדיל אותנו מן החיות, כזה שאיננו משתנה, זאת אומרת שיש מישהו שצריך היה לברוא אותו."

אהבתי את "כשאנו מטיילים באפריקה". לא משנה.

אם יש אלהים, וכל החוקים בתנ"ך הם אמת לאמיתה, הרי כן יש להרוג את הנואף והנואפת: "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת אִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת" (ויקרא, כ', 10). איזה טיעון נבוב.

עובדתית, אנחנו הרי לא עוקבים אחרי חוקיו האינסופיים והאובייקטיבים לחלוטין של אלהים – אז מאיפה המוסר הזה? אם המוסר של התנ"ך, הקובע בבירור חוקים של מתי ואיך יש להרוג, מגיע מאלהים – הרי אנחנו מתבססים על מוסר אחר. מה הוא המוסר הזה? אותו מוסר אובייקטיבי וקבוע שביטאתי קודם לכן.

העובדה שאנחנו לא שמים אריות בבית משפט היא מכיוון שהם לא יכולים להבין את המוסר של בני האדם, ולא יכולים להיות מואשמים או מועמדים לדין על פי משהו שהם לא מבינים וגם לא יכולים להבין. לכן, על אותו עקרון, לא נותנים לבעלי חיים זכויות אדם – כי הם לא בני אדם. המוסר בהחלט תקף רק על בני אדם – מכיוון שאנחנו יכולים לתפוש אותו ומכיוון שהמוסר שלנו נקבע, התקבע והתפתח לאורך תהליך האבולוציה של האדם.

* "סבל זה רע? דבר נוסף משתמע מהשאלה – מי קבע שהיעוד של בני-האדם הוא שמחה טהורה וכיף תמידי ללא הרגשת כאב וסבל? היעוד של בני-האדם על פי כתבי הקודש הוא לקיים מערכת יחסים עם אלוהים"

פה אני מסכים לחלוטין – זה בלתי אפשרי למחוק את כל הסבל בעולם, וסבל וכאב זה חלק מהחוויה האנושית. וגם בנקודה השנייה אני מסכים – כל היעוד של בני האדם, על פי כל דת, הוא לקיים מערכת יחסים על אלהים – ז"א, לעבוד אותו. אם אתה משיחי, עם תגמול לאחר המוות כי היית ילד טוב, ואם אתה יהודי אז אך ורק לשם העבודה.

ופה אנחנו נכנסים לעניין התכלית. רבות הטיעון המרכזי של אפולוגטים, וביניהם המשיחיים שלנו, היא "אבל אם אין אלהים אין לחיים משמעות!" על פי אותו עקרון, אם יש אלהים כל המשמעות היא לעבוד אותו על המוות – כמו עבדות. נכון, אתה פטור במוות, ואז אתה מקבל לגור בעננים לנצח – בקיום משעמם וחסר מטרות. זה לא קיום וזה לא תכלית – זו עבודה.

התכלית של האדם היא התכלית שהאדם יוצר עבור עצמו – בין אם זה הצלחה בעסקים, בחירות לנשיאות או לפתוח קיוסק – הכל לגיטימי. האדם הוא שקובע לעצמו מטרות – ולא אף אחד אחר. רק האדם קובע את התכלית של עצמו.

* "חופש בחירה כבר בתחילת ספר בראשית נותן אלוהים לאדם הסברים והוראות לגבי חייו, מה מותר ומה אסור, אבל הוא גם מעניק לאדם חופש בחירה מוחלט. לאורך התנ"ך אנו למדים על המושג "חטא", אם נשאל אדם ממוצע ברחוב האם הוא חוטא, הוא צפוי לענות "אף פעם לא רצחתי או שדדתי בנק ולכן אינני מחשיב את עצמי כאדם חוטא". אך התנ"ך מסביר שהמושג ״חטא״ הינו בעצם "החטאה" מלבחור בלעשות את רצונו של אלוהים, כך גם האדם הראשון בחר שלא לעשות את רצונו של אלוהים ואכל מן הפרי האסור. אלוהים אמנם רוצה שנבחר בטוב, אך נותן לנו חופש בחירה לבחור גם ברע. אם כן, הרוע נובע כתוצאה ממרד באלוהים. הסופר המפורסם פיודור דוסטויבסקי אמר "בדחיית אלוהים נציף את העולם בדם", אם היינו מקשיבים לאלוהים, היינו מונעים אחד מהשני הרבה מאוד סבל הנובע מרוע."

"הוראות לגבי חייו, מה מותר ומה אסור, אבל הוא גם מעניק לאדם חופש בחירה מוחלט". לא רואים פה את ההנגדה העצמית?

בכל מקרה – גם פה יש בעיה עצומה בתפישה הנוצרית/משיחית, וכך גם בתפישה היהודית: אם כל החוקים שאלהים נתן נמצאים בברית החדשה ובתנ"ך – כולם, הרי צריך לעקוב אחריהם אחרת תחטא. חטאים כמו:

* "וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת" (שמות, כ"א, י"ז) – יאי, רצח ילדים!
* "כָּל הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת" (שמות ל"א, ט"ו)
* "וְנֹקֵב שֵׁם יְהוָה מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָת" (ויקרא, כ"ד, ט"ז)
* "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם" (ויקרא, כ', י"ג)

Need I say more?

* "לסיכומו של עניין, קיומו של הרוע איננו סותר את קיומו של אלוהים ואף להיפך – הוא משמש ראייה לקיומו"

אחד הפילוסופים היוונים הלוגיים והמטיריאליסטים הדגולים ביותר שהיו בהיסטוריה, אפיקורוס, העלה את עניין הרוע לטיעון-נגד האלוהות. הוא היה כל-כך משמעותי מבחינת ההבחנות הדקות והברורות שלו נגד האלוהות ששמו ביהדות, "אפיקורוס", נודע כמילה נרדפת ל"כופר".

טיעון הרוע שהעלה נודע כ"פרדוקס אפיקורוס":

"אם אלהים רוצה למנוע רוע, אבל לא יכול? אז הוא לא כל-יכול.
אם הוא יכול, אבל לא רוצה? אז הוא לא כולו-טוב.
אם הוא גם רוצה וגם יכול – מאיפה בא הרוע?
אם הוא לא רוצה ולא יכול – למה לקרוא לו אלהים?"

קיומו של הרוע היא לא ראיה בעד אלהים – היא רעיה נגד אלהים, או נגד כל ישות אוהבת או פרטית.

לדאיסטים, לדוגמה, אין בעיה עם הפרדוקס הזה – שכן, אלהים לא מתערב ולא אכפת לו. לקסנופַנס, אחד הפילוסופים הביקורתיים החשובים ביותר, גם כן לא היתה אמורה להיות בעיה עם הפרדוקס (הוא חי לפני אפיקורוס) – שכן אלהיו היה אחד, יחיד – וכל שאלהיו עשה זה ליצור את היקום. לא יותר לא פחות. כל השאר – הבל. אך זאת מכיוון שלא ידע על תיאורית המפץ הגדול – לכן אלהים הוכנס למשבצת של הפער הזה. קסנופנס היה מהפאן-דאיסטים הראשונים.

אלהים בשואה

http://www.igod.co.il/god/97-shua – שימו לב שניה שהם כתבו "שוּאה" ולא "שוֹאה". טוּב.

בואו נתחיל מזה שרצחי-עם (גיליתי אתמול את המושג הארמי, "קטלעמא") היו תמיד – והם תמיד היו לא מוסריים. גם סדום ועמורה לא מוסריים, גם רצח העם ברואנדה לא מוסרי, גם השואה לא מוסרית, גם רצח העם הארמני, גם הסיפא (רצח העם הארמי והאשורי) – רצח עם הוא לא מוסרי.

למה?

כפי שהצגתי בחלק הקודם, הבסיס של המוסר האנושי הוא מניעת הסבל ושימור עצמי – ז"א, כל גרימת סבל ופגיעה באדם היא לא מוסרית. לכן, אפשר לומר בצורה אובייקטיבית שרצח עם הוא לא מוסרי.

ועכשיו נסתכל על זה מנקודת מבט תנ"כית – רצח עם הוא לא בסדר, אבל לעמים מסויימים זה כן בסדר – כמו עמלק (דברים, כ"ה, 17-19), או 500 כהני הבעל שרצח אליהו (מלכים א', י"ח, 40), או 3,000 הפלשתים שהרג שמשון (שופטים, ט"ז), או הסלקציה שהעביר דוד את המֹאבים ורצח שני שליש מהם (שמואל ב', ח', 2), או סדום ועמורה (שהזכרתי כבר) – רצח עם הוא לא בסדר בשום מצב.

כל רצחי העם האלה בוצעו או נקראו לבצעם על ידי אלהים. מדוע אלה מוסריים? כאמור, הרי אלהים הוא כולו טוב והוא עמוד התווך של המוסר – כל מה שאמר, כל מה שעשה, הוא מוסרי בהיותו מעשיו של אלהים. לא?

לא אתייחס יותר מדי לכתבה, כי התייחסתי כבר לעניין המוסר המוזכר נרחבות בכתבה, אלא אצטט רק קטע ממנה אליו אגיב:

"אחת העובדות המביכות ביותר שקשורות לשואה הינה שנאצים רבים היו אנשים שהאמינו בכנות במה שעשו, אבל אמונה כנה של אדם המשוכנע שהוא עושה את הדבר הנכון פשוט אינה מספקת כדי להבטיח שאכן יעשה רק מה שטוב וצודק, שכן הזוועות הגדולות ביותר בהיסטוריה האנושית התרחשו תמיד בשם "אמת", דת או לאומניות"

נכון לחלוטין: הנאצים האמינו במה שאמרו להם והאמינו במלוא האמונה בצדקת הדרך שלהם – אבל זה לא עושה את ההרגשה שלהם מוצדקת. זה שאתה מאמין במשהו לא עושה את זה אמת – כך גם אם אתה מאמין בכך שאותו אלהים, שאוהב כל כך לרצוח אנשים, הוא התווך המוסרי – זה לא נכון.

המעשים של הנאצים היו לא מוסריים מכל בחינה אובייקטיבית – גם אם לא חשבו שהיא כזאת. המוסר לא משתנה לרצונו של האדם, אלא קבוע ואובייקטיבי.

בין הדברים הנוראיים שאנשים עשו בשם האידאולוגיה היו גם מסעות הצלב – כיבוש בשם ישו, בשם האלהים, של ירושלים ו"ארץ הקודש" מידי האסלאם. למה? כי הרי הברית החדשה ודבריו של ישו הם אמת – דבריו של אללה, שאותם העביר וניבא מֻחמד לא אמת. לכן היה לכבוש את "ארץ הקודש". זה אבסורד ושרירותי.

מה שהמשיחיים אומרים הוא, באותו הזמן כל המאמינים האדוקים, שהמוסר פשוט – יש אמת אחת ומוסר אחד – וזה המוסר שלי והאמת שלי. לא בגלל שזו אמת, אלא בצורה שרירותית – "זו אמת כי צריך סלע משענת".

אם מסתכלים לעומק על העניין אז גם המוסר הזה לא אובייקטיבי וטיעון "רק המוסר האלהי אובייקטיבי" מתפוצצת ומתפרקת מעצמה.

ההגמוניה העברית

רבות שואלים אותי בנוגע לקביעתי כי העברים המודרנים הם צאצאי *כל* האומות העבריות של ימי קדם.

ובכן, אני מתבסס על "ההגמוניה העברית" – תקופה בה כל האומות דוברות העברית היו תחת שליטת קבוצה עברית אחת – עם ישראל. ומתי זה היה?

בשביל להבין את זה, צריך להסתכל על תהליך התהוותו של עם ישראל – ובשביל זה, צריך ללכת רחוק.

1. ההומו-סאפיאנס יצא מתוך אפריקה ונכנס למזרח התיכון, וספציפית ללבנט, לפני כ-40,000-50,000 שנה. ההתיישבות החלקאית היישובה הראשונה בלבנט היתה התרבות הנאטופית, שהתקיימה בין 13,000 ל-9,800 לפנה"ס. לקראת סוף התרבות הנאטופית ואחריה קמה התרבות החריפאית – היא הייתה תרבות מעבר של האלף ה-9. אחריה באה התרבות הירמוכית, שנתנה לנו תרבות חומרית מרשימה. בגוויתה של התרבות הירמוכית, קמה התרבות הע'סולית – בה אנחנו יכולים כבר לראות מאפיינים שמיים ברורים – כמו הכוכב בעל 8 הקודקודים, כמו צורת התפילה וכמו מבנה המקדשים והבתים. הם כנראה דיברו בשפה קדם-כנענית. אחריהם הגיע, לבסוף, התרבות הכנענית.

2. התרבות הכנענית המוקדמת, שאנשיה דיברו בקדם-כנענית, התפצלה לשלושה פלגים מרכזיים: אוגרית, צפון-כנען ודרום-כנען. אוגרית היתה עיר מדינה כנענית-צפונית, שישבה על מישור החוף המערבי של סוריה, של היום. האוגריתית היא השפה הכנענית העתיקה ביותר המתועדת. היא כל כך עתיקה שיש לה מורפולוגיות שלא דומות ללשונות הכנעניות המאוחרות יותר, ויש וויכוח אקדמאי בנוגע להגדרתה של אוגריתית – כנענית או לאו.

ארמית היא לא שפה כנענית וארמים אינם כנענים – אז די.

3. כפי שאמרתי, התרבות הכנענית התפצלה לשלושה, כאשר השתיים המאוחרת יותר מענינות אותנו. הכנענים-הצפונים פיתחו ניב כנעני, שברבות הימים יקרא "פיניקית", בעוד שהדרום-כנענים פיתחו ניב כנעני, שברבות הימים יקרא "עברית". לפיניקית התפתחו כמה תת-ניבים מקומיים – כמו הצידונית, הצורית, הגבלית והצרפתית (לא של צרפת, של לבנון). מאוחר יותר, הניב הצפון-אפריקאי של הפיניקית, פונית, יתפתח – והיה לשפתם של אנשי הקרת החדשה, הלוא היא קרתגו.

4. אצל הדרום-כנענים גם כן התפתחו כמה תת-ניבים מקומיים: רבתית (מרבת עמון), דיבונית (מדיבון), גבעונית, שומרונית (של העיר שומרון), אביתית (אדומית) וירושלמית/יבוסית. מכתובת מרנפתח, אנחנו יודעים שהיתה כבר קבוצה כנענית בשם "ישראל" בכנען. הם כנראה דיברו בניב השומרוני והגבעוני – ההשערה הזו מתבססת בעיקר על המיקום הגיאוגרפי של ישראל בכנען.
בסוף המאה ה-13 לפנה"ס ועד סוף המאה ה-12 לפנה"ס, קרו תהליכים ואירועים שלהם היסטוריונים קוראים "התמוטטות תקופת הברונזה המאוחרת" – תקופה שהביאה לחוסר סדר, סוף מערכת ערי המדינה הכנעניות, חורבן אוגרית, הגעתם של "גויי-הים" והפלשתים לחופי כנען ומצרים והביאה של תקופת הברזל.

5. לאחר תקופת ההתמוטטות, בניה מחודשת, עליה חדשה של מדינות, לאומים, כתבים, סיפורים, אלים וקרבות הגיעה. לאחר ההתמוטטות, אנחנו יכולים לזהות לראשונה את הכתב הפיניקי ואת הכתב העברי הקדום. אך יתרה מזאת, אנחנו יכולים לזהות התחברות והתהוות של לאומים.

6. במאות השנים שלאחר ההתמוטטות קמו מרכזי שלטון בכנען, על צפונה ועל דרומה. האם זו היתה פעולה של אנטי-תזה לקיום של גויי הים והפלשתים על חופי כנען? יכול להיות. אך מה שאנחנו יכולים לראות זה את עליתה המחודשת של גבל ועליתן של צור וצידון על בימת ההיסטוריה, המסחר והספנות העולמית.
באותו זמן, אנחנו יכולים לראות בדרום-כנען התפתחות של 5 ממלכות דוברות עברית: ישראל, יהודה, מואב, אדום ועמון.

7. ברבות השנים, ישראל עולה לגדולה והופכת למדינה המשמעותית בדרום-כנען – היא הופכת למעצה אזורית. ב-853 לפנה"ס, ממלכת ישראל, בראשות אחאב (שכנראה היה המלך העברי הטוב ביותר בהיסטוריה), ובשיתוף הדדעזר, מלך ארם-דמשק, מובילים קואליציה של ממלכות במרד נגד אשור – ומנצחים. בקרקר הקואליציה עצרה את התקדמותו של שלמנאסר (שֻׁלְמָנֻ-אַשַׂרֵדֻ), מלך אשור, והתרחבותו לתוך כנען.
ישראל כל כך חזקה שהמדינות העבריות האחרות כבר לא עצמאיות, אלא ממלכות-חסות של ממלכת ישראל. בנוסף, הקשרים בין העברים לפיניקים היו חזקים יותר מתמיד – אחאב, בן-עמרי, מלך ישראל, לקח לאשה את איזבל (Izavel, לא Izevel), בת אתבעל מלך צור. איזבל היא גם רב-דודתה של דידו (אלישת), מלכת הקרת החדשה – קרתגו.

8. בסוף המאה ה-8 לפנה"ס, ממלכת ישראל ירדה מגדולתה ונחלשה מאוד, בעיקר בגלל חוסר סדר ואימפוטנטיות של מלכים ומנהיגים ישראלים. זה היה הזמן המצויין לתקוף את ישראל, המעצמה לשעבר.
סרגון (שַרֻ-כִּנֻ) השני, מלך אשור, פלש לישראל והחריב את שומרון ב-720 לפנה"ס. הנרטיב התנ"כי מספר לנו שהאשורים הגלו את *כל* ישראל, ומשם נובע *מיתוס* "עשרת השבטים האבודים". זה בהחלט מיתוס.
דברי הימים האשורים מעידים על כך שהוגלו רק כחמישית מאוכלוסיית ישראל, וכפי שאנחנו יודעים מההיסטוריה, זו כנראה היתה הגזמה.
מה שהיסטורית כנראה קרה הוא שאחוז קטן יחסית של ממלכת ישראל הוגלה, הרוב הגדול ברח לתוך ממלכת יהודה ומיעוט נשאר בשומרון ובשכם (והם השומרונים). האוכלוסיה הישראלית נכנסה והשתלבה בתוך האוכלוסיה היהודאית. בזכות זה, חלקים גדולים בתנ"ך כתובים בניב הישראלי (וספציפית, שיר השירים נכתב בניב הישראלי, חוץ מהכותרת "שיר השירים אשר לשלמה").

9. במאתיים השנים הבאות יהודה התחילה להתרחב, בעיקר בגלל התחנפות לאשורים, ותפסה שטחים ישראלים. ההצדקה של יהודה היתה מצויה בספר"שנמצא" בבית המקדש – ספר דברים. ספר יהושע, ד"א, נכתב בתקופת יאשיהו. שימו לב כי אף אחת מהערים שכובש יהושע לא נמצאת, בתקופת יאשיהו, תחת שליטת יהודה. ספר יהושע נכתב כהצדקה היסטורית לכיבושה של ממלכת יהודה את ממלכת ישראל.

10. ב-586 לפנה"ס, פלשה בבל, המונהגת ע"י הכשדיים, ובראשם נבוכדנצר, ליהודה והחריבה את הממלכה. האוכלוסייה היהודאית-ישראלית (שאז כבר פשוט יהודאית) הוגלתה לבבל. שם, היהודאים פיתחו את התיאוריה המונותאיסטית, החלו לעבור לכתב הארמי-אשורי-מרובע, התחילה להתפתח היהדות עצמה בכללותה והפרושית בפרטיה, הרוב המכלול התנ"כי החל מורכב שם.

11. בינתיים, בגלל הוואקום השלטוני באזור יהודה, האדומים נעו צפונה והשתלטו על שטחי יהודה.

12. ב-539, לאחר הכיבוש הפרסי-אח'מני את בבל, הכריז כּורש על כך שהוא מאפשר ליהודאים לחזור ליהוד, לא יהודה – יהוד. היהודאים השבים הביתה, והיושבים ביהוד, נקראו מעכשיו "יהודים". שבי ציון החלו לקחת נשים עמוניות ומואביות ולהן ללדת ילדים. אנחנו יודעים שהחתונות היהודיות-עמוניות-מואביות היו עניין נפוץ מאוד, בעיקר בגלל ההתייחסות הרבה של כותבים פרושים מוקדמים וההתייחסות לכך בספרי עזרא ונחמיה. לכל אורך התקופה הפרסית ועד לתקופה היוונית, החתונה הבין-עברית הזו היתה כל כך נפוצה וכל כך משפיעה עד שעמון ומואב חדלו מלהתקיים בתקופה היוונית – ונכנסו לתוך היהודים ויהודה.
יוסטינוס מרטיר מזכיר את "העמונים" ב"דרום יהודה", אך, כיווני פגאני, הוא כנראה פשוט לא הכיר ערבים וזיהה אותם עם העמונים במקרא, נוסף על כך שלא היתה לו דוגמא עמונית חיה – כי כולם, במאה ה-2 לספירה, היו יהודים.
כך, בתחילת המאה ה-3 לפנה"ס, נשארו 2 אומות דוברות עברית בעלות זהות לאומית עצמאית: יהודה (Ἰουδαία) ואדום (Ἰδουμαία).

13. באמצע המאה ה-2 לפנה"ס, פתחו בית חשמונאי היהודים במרד נגד השלטון הסלווקי-יווני-מקדוני. המרד ערך 7 שנים שהונהג ע"י יהודה המקבי מבית חשמונאי. תולדות המרד מסופרים ב"ספר מקבים", שהוא ספר חיצוני לתנ"ך. ד"א, אין בשום מקום בספר מקבים סיפור על "כד השמן" או "נס החנוכה" – זו המצאה פרושית מאוחרת יותר.
בקרב אלעשה, הקרב החשמונאי האחרון, נפל יהודה המקבי ולא זכה להנהיג את ממלכת יהודה החדשה. אחיו הצעיר, שמעון (נודע גם בשמות "שמעון החשמונאי" או "שמעון התרסי"), הפך לכהן הגדול ולנשיא יהודה.
בנו של שמעון, יוחנן (נודע גם בשמות "יוחנן הורקנוס" או "יהוחנן"), החל במסעות כיבושים שכללו שטחים קדומים של ממלכת יהודה ואת שומרון.
הדבר הנודע ביותר שיוחנן עשה הוא כיבוש שטחי האדומים, שכפי שכתבתי, התיישבו באזור יהודה בזמן גלות בבל. לאחר כיבושו המצליח של יוחנן את אדום, עשה דבר שלא היה קודם ולא היה אחר כך – ביצע המרה המונית לכל העם האדומי ובכך ביטל את אדום כישות עצמאית, ביטל את הזהות האדומית העצמאית ואיחד את האומות העבריות. 

14. במאה ה-2 לפנה"ס היו כל האומות העבריות, הכנעניות-דרומיות, מאוחדות תחת זהות אחת, מלכות אחת, שם אחד ודת אחת. זוהי ההגמוניה העברית.

hegemonyjpeg

תהליך התהוותו של עם ישראל בצורה מפושטת

לסיכום, עם ישראל הוא תוצאה של תהליך בן כ-1,000 שנה של איחוד האומות העבריות תחת זהות, שפה, תרבות, שם ודת אחת.

מוסר ההשכל לחברה הישראלית המודרנית: גם אם הגלויות העבריות השתנו ושינו אותנו – כמו שעשו אבותינו, כך גם עלינו להשתלב חזרה ולהתחבר לאומה אחת – עם ישראל.

על "הגזע העברי" הפיקטיבי

"הגזע העברי" לא קיים. ממבו-ג'מבו.

זה שאין גזעים זה ידוע מראשית המחקר הגנטי. וכך, גם אין "גזע יהודי" (או "תת-גזע יהודי"), אין "גזע אסייתי", "גזע אפריקאי", "גזע ארי" ועוד שטויות כאלה. העניין של "גזעים" שונים של בני אדם התחיל לפני דרווין (לכל אלה ש"דרוויניזם זה המקור לגזענות") ונבע מחוסר הבנה בגנטיקה האנושי ונסיון לחלק בני אדם לקבוצות ע"פ צבע עורם.

מה שאנחנו יודעים מהמחקר הגנטי המודרני הוא שכן יש קבוצות אתניות קשורות אחת לשניה עם שינויים חיצוניים. ההבדלים החיצוניים הם, במלוא מובן המילה, דקים כעובי העור.

ישנה זיקה גנטית כללית בין קבוצות של אנשים, בגלל זה אפשר לזהות סמנים של קבוצות אתניות שונות בדי.אן.איי. יש סממנים (haplogroups) שמקורם בהתפצלות השמית של היציאה מאפריקה (שאלה סממני כרומוזום וואי, J1 ו-J2, שנפוצים בקרב עברים, דרוזים, מארונים וערבים), יש סממנים שמקורם באוראל (N1c1, נפוץ בקרב פינים, הונגרים, לאפים וכ'ו). בזכות מחקר הגנום האנושי אנחנו גם יודעים שאין "טוהר גנטי". אין דבר כזה. גם לקבוצות אתניות במזרח אפריקה אין "טוהר גנטי" – יש השפעות גנטיות שונות בכל קבוצה אתנית שהיא.

מפאת חוסר ההשכלה וההדגשה האמריקנית על "גזע", ישנן הרבה קבוצות שאוהבות לטעון את צבע העור וה"גזע" של הכנענים או "הצבע המקורי של עם ישראל". יש כאלה שאומרים שהכנענים היו שחורים (מבית היוצר של Jesus was black). יש כאלה שטוענים שהכנענים (או הפיניקים, לאותו עניין) לא היו בכלל שמים, אלא חלק מהכלל ההודו-איראני, "הארי", והיו לבנים. יש כאלה שטוענים שכל העברים והיהודים היו אנשים חומים קטנים עם אף גדול ושיער שחור. ישנן קבוצות ערביסטיות שטוענות שהפיניקים היו בכלל ערבים מבחריין.

שנית, ממבו-ג'מבו.

מה כן היה?

כנען, כארץ שבה עברו דרכי מסחר מרכזיות, והכנענים כעם סוחר ומקבל, היו "בשלל צבעים". היו חומים, לבנים, שחורים, מוקה, נקודות, כל מה שתעלו על הדעת. "המרקם" של האוכלוסייה היה מזכיר מאוד את קשת הצבעים במדינת ישראל. רמזים ל"צבעים" של עם ישראל מצויים בתנ"ך, כדוגמת אדמוניותו של דוד ועיניה התכולות של לאה.

לסיכום, כן יש אתניות עברית, זיקה גנטית-משפחתית כללית בין בני הלאום העברי, אך אין זה הדבר המרכזי. המרכזיות היא הזיקה התרבותית בין בני הלאום, הזיקה ההיסטורית בין בני הלאום, הזיקה הרגשית בין בני הלאום והזיקה ההיסטורית של בני הלאום לארץ.

משלחת כנענית לתות-ענח'-אמון, מלך מצרים, מהמאה ה-14 לפנה"ס. איור של ציור קיר בנמצא בתבאי (נוא אמון) באמצע המאה ה-19.
כפי שאפשר לראות, יש שם בהירי-עור עם שיער שחור; שחומי-עור עם עיניים בהירות; אדמוניים; והרבה מאוד פיאות.

ההיסטוריה המארונית והזהות הפיניקית

ההיסטוריה המארונית לא מתחילה במרי מארון, גם לא בישו וכך גם לא בקבוצה האתנית הארמית – היא מתחילה על חופי פיניקיה, לבנון של היום – חלקה הצפוני של ארץ כנען.

ההיסטוריה המארונית והזהות הפיניקית

ההיסטוריה המארונית מתחילה לפני יותר מ-4000 שנה, ביחד עם ההיסטוריה העברית.

הפיניקים היו האומה הצפון כנענית ודיברו בשפה הפיניקית (בשפת: "דברים כנענים"), שפה הקרובה מאד לשפה העברית. קראו לעצמם "כנענים" וזיהו עצמם כ"כנענים".השפה הפיניקית נבעה מתוך השפה הפרוטו-כנענית, שמשם התפצלו 3 שפות מרכזיות: עברית, פיניקית ואוגריתית. השפה הארמית הגיע מאוחר יותר, מתוך השפות הצפון-מערביות שמיות. השפות הכנעניות גם כן שייכות לשפות הצפון-מערביות שמיות, אך הן שונות וקדומות יותר.

הצפון-כנענים (פיניקים) נבעו מאותו מקנה אתני אחד, כנעני, כמו הדרום-כנענים (העברים).

האמונה הדתית של הפיניקית סובבה סביב אלהי כנען – אל-עליון, אשרה, בעל, ענת, כשר-וחסיס, ניכל-אב, ירח, שמש, ועוד – כמו האמונה הדתית העברית, לפני עליית היהוויזם והמונותאיזם.

העברים קראו לפיניקים "בני צור", שכן צור היתה העיר המרכזית והחשובה ביותר לפיניקים. האדם שהוכתב מלך צור, דה-פאקטו היה מלך פיניקיה.

הפיניקים היו עם סוחר ומגלה. רוב עריהם יושבות על החוף – צור, צידון, גבל, בארות (ביירות), קרת-חדשת (קרתגו), עתיקה (עותיקה), היפו רגיוס, ברקן (ברצלונה) ועוד.

הפיניקים שמרו על עצמאותם היחסית גם מול השתלטות בבל ואשור על האזור, לפחות עד ההשתלטות היוונית של אלכסנדר מוקדון.

לאחר ההשתלטות, התרבות היוונית כבר חילחלה לתוך כל מעמדי החברה הפיניקית – הלבוש השתנה, מבנה הערים השתנה, מבנים חדשים קמו – אל כמה דברים לא שתנו: השימוש בשפה הפיניקית, הזהות הכנענית והאמונה הפוליתאיסטית. זכרו את שלושת המאפיינים האלה, הם יחזרו בהמשך.

ב-64 לפנה"ס, האימפריה הרומית סיפחה את שטח פיניקיה תחת "פרובינקיה סוריה" – סוריה בכוונה ללבנט, לא כי האוכלוסייה סורית. היוונים והרומאים, בחוסר יכולתם להעריך ולזהות תרבות שונה, קראו לכל האנשים "סוריים", כי השפה הסוריאנית היתה נפוצה באזור. כך גם עושים אירופאים עכשווים. לא מפתיע.

לאחר עליית הנצרות והתנצרות האימפריה הרומית, פיניקיה היתה מבין כיסי הפוליתאיזם האחרונים בלבנט. זהותם של יושבי פיניקיה: כנענית. שפתם: גם יוונית, גם לטינית, גם ארמית, אך מרכזית: פיניקית. דתם: פוליתאיסטית.

במאה ה-5, הגיח מתוך הכנסייה הסוריאנית-ארמית, נזיר בשם מרי מארון, שהחליט לפרוש אל עמק האורונטס בלבנון ולחיות חיי בידוד. הוא התנגד נחרצות לביטול הגדרתו של ישו כבן האלהים וכמשיח עלי אדמות, ע"י הפטריארכיה של אנטיוכיה, והתפצל מהכנסייה. לאט לאט, קהילת מאמינים קטנה, אך אדוקה, הצטופפה סביב מארון, בעיקר ארמים דוברי ארמית ויוונית.

לקראת מותו של מארון, נשלח אברהם בן כירוס להרי ושפלות לבנון כדי לאסוף מומרים ומאמינים. אותו אברהם, שכיום נקרא "השליח של לבנון", הצליח הצלחה כבירה – הוא המיר את דתם של כל הפוליתאיסטים הפיניקים לנצרות נוסח מארון.

הפרימאטים הארמים של הכנסייה השרישו את השפה הארמית לכתבי הקודש ולשפה המדוברת. הארמית, כשפת חולין וקודש, זרה לפיניקים – אך הם קיבלו אותה בכל זאת, כשדרישת הכנסייה.

אך הפיניקים, שעכשיו ממלאים כ95% מהמארונים, נצרו את זהותם הכנענית, במידה. זאת כאשר השפה שדיברו, שפתם הילידה, לא דוברה עוד על ידם. דתם הפוליתאיסטית, נדפה מן העולם (כמובן עם זיקה חזקה של הפוליתאיזם הכנעני ליהדות). רק זהותם, גם אם בצורה שברירית, נותרה.

 לאחר פלישת הערבים עם האסלאם, המארונים הפיניקים נאלצו לברוח אל הרי הלבנון, שם תורתם, סיפורם והגדרתם התפתחו.כתוצאה מדיכוי הזהות והערביזציה שהביאו איתם הערבים, המארונים נדרשו לקבל על עצמם זהות חד-משמעית, זהות ארמית-סוריאנית. אך, בשונה לשאר הכנסיות דוברות הארמית, המארונית היו יחודיים בזיקתם ללבנון – הם מבחינה כנסייתית והן מבחינה שהדורות המארונית, בצל הכיבוש הערבי ומאוחר לו, לא זכרו – בגלל שנבעו מהקרקע של לבנון, של צפון כנען.

לסיכום

אני קורא לכל המארונים, בכל העולם, ובצורה ממוקדת יותר, בתוך מדינת ישראל (כי אתם כנראה אלה שיוכלו לקרוא את זה) – אמצו את הזהות הפיניקית/כנענית שלכם.

אין בדרישתי מכם לזנוח את הזהות הארמית שחלקכם מחזיקים בה – לא ולא. אך אני בהחלט מבקש מכם לחזור לזהותכם הפיניקית-כנענית קודם כל. אני מבקש מכם, המארונים הישראלים, דוברי העברית, להיות חוד החנית בלימוד השפה הפיניקית לכל האוכלוסייה הפיניקית-מארונית.

אתם, המארונים, הצפון-כנענים, אחינו – גם מבחינת צדקת הדרך, וגם מבחינה משפחתית. שני עמינו כנענים, בנים לאותו בית.

על התרבות העברית

אחד עמודי התווך של זהות לאומית היא תרבות, וכשאנחנו מדברים על תרבות יהודית יודעים בוודאות שמדברים על התנ"ך, תושב"ע, אמנות ויצירה יהודית (בעיקר בגלות), היידיש, הארמית היהודית, הדת, החגים וכד'.

אך כשאנחנו מדברים על זהות עברית, ילידה, אתנית, חילונית – מה הם מרכיביה?

כפי שאמר פרופ' עדיה חורון לעיתון מעריב ב-1949, "עד כה למדו אצלנו היסטוריה כמקצוע מדעי החל מתקופת המלכים. מה שהיה לפני-כן נזכר שהשארות מעורפלות בלבד".

וכן, כדי לזהות תרבות עברית ולשייך אותה לאומה הילידה שאנו חבריה, יש לחפור לעומק.

מה הכוונה בלחפור לעומק? בסוף שנות ה-20 של המאה שעברה, גילו ארכיאולוגים התיישבויות קבע שלהם קראו התרבות הנאטופית". התרבות, שמרכזה היה בארץ ישראל/דרום כנען, התאפיינה בהתיישבות קבע ויצירות אומנות מרובות.

צלמית "אדם וחוה" או "צלמית האוהבים" שנמצאה בעין סח'רי, נחשבת, לתפישתי, לפרט אומנתנו ותרבותי של התרבות העברית המוקדמת.

צלמית האוהבים

צלמית האוהבים

בשנות ה-40 של המאה הקודמת, חשפו בשער הגולן עוד תרבות, שנתנו לה את השם "התרבות הירמוכית". התרבות מאוחרת לתרבות הנאטופית, א גם כן מתאייפנת ביישובי קבע ויצירות אומנות. אחד מהפסלים שנחשפו הם של "אלה אם", בדומה לתרבויות אחרות מכל רחבי העולם. גם פסל זה, לתפישתי, חלק מהתרבות העברית.

צלמית האלה האם

בסוף שנות ה-30 של המאה הקודמת, בעבר הירדן, התגלתה תרבות חדשה, מתקופה לא מוכרת (עכשיו קוראים לתקופה "התקופה הכלכוליתית") בתלוליות ע'סול. ערים של התרבות התגלו גם בעין גדי ובאזורים אחרים בעמק הירדן.

בבתי חברי התרבות התגלו ציור קיר מרהיבים, אמנם שבורים. בין ציורי הקיר נמצא כוכב בגודל של כ-180 ס"מ, בעל 8 קודקודים – בדומה לסמל עשתרת/אשרה/תנית. התרבות הע'סולית היא התרבות האחרונה לפני התרבויות הכנעניות-עברית שאפשר לזהות. לכן, הכוכב, והתרבות עצמה, אשייכם לתרבות העברית – כראיות לפולחן כנעני-עברי מוקדם.

כוכב ע'סול

ומהפרה-היסטוריה, להיסטוריה.

בהיותה של השפה העברית חלק מרכזי בזהות ובתרבות העברית, אנוכי רבות משייך את התרבויות דוברות העברית – לקולקטיב העברי. שכן, מצבת מישע, כתבים בניבים עבריים שונים (מהיהודאי והישראלי עד לגבעוני, מואבי, אדומי ועמוני).

כך גם אשייך כתבים שלא נתגלו, סיפורים וספרים שלא נכתבו, בניבים העבריים, לתרבות העברית.

אנוכי משייך גם את כתבי אוגרית, לגבי האלים הכנעניים, לתרבות העברית. למה? כתבי אוגרית, שביניהם סיפור מעגל הבעל, אגדת כרת, סיפור אקהת, שיר האלים הנעימים וההמנונים החוריים, מראים על האמונות הדתיות של אבותינו – לפני ההנותאיזם (ואז המונותאיזם) היהוויסטי.

כשם שהיוונים רואים את כתבי הומרוס וסיפורים יווניים קדומים אחרים, רוויי האלים, כנכס צאן-ברזל של התרבות היוונית, למרות חוסר האמונה באלים הללו, כך גם זו זכותו של העם העברי לראות בכתבים התאיסטים, האגדות, כנכסי צאן-ברזל של התרבות העברית – בלי קשר לקיומם או אי-קיומם.

לתפישתי, אין לתכחש לתנ"ך – להיפך. יש לאמצו.

בתנ"ך נשתמרו סיפורי אגדה מרהיבים לגבי יהוה, אחד האלים בפנתיאון העברי. האם יש בהם אמת? לא בהכרח (לפחות לא עד תקופת הממלכות). אך, האם הם מציגים את השפה העברית בשיא תפארתה? בהחלט.

בתנ"ך, מחוץ לנרטיב הפסאודו-היסטורי, ישנה גם ספרות – ספרות עברית, ומאוד משובחת. הספרות העברית מתבטאת בשלל מקומות – המרכזי שבהם הוא שיר השירים. לתפישתי, שיר השירים הוא מופת של ספרות ושירה עברית, תוך כדי היותה "חילונית" כמעט לגמרי. כך גם שירת דבורה, אשת חיל, שירת הים, קינת דוד וכד'.

בתנ"ך ישנם גם ספרי פילוסופיה והגות עמוקים, כדוגמאת איוב (שאמנם כנראה שאול מספרות זורואסטרית, אבל ניחא), קהלת ומשלי.

אין להתנגד לתנ"ך כספרות עברית, שכן משם אנו שואבים את רוב שפתנו והבנתנו של לשוננו.

לטעמי, התרבות העברית לא נעצרת שם.

כל יצירה בשפה העברית שנוצרה ע"י עברים, בין אם בארץ ובין אם בגולה, הינה חלק בלתי נפרד מהתרבות העברית. זה כולל את ספרות האגדה, התלמוד והזהר, סיפורי יהדות אשכנז, שירת יהדות ספרד, פיוטי יהדות המזרח – וכך גם בעת החדשה.

הספרות היהודית בעברית בתחילת תחיית העברית אמנם גלותית מבחינת אופיה ונופיה, אך בהיותה עברית היא חלק מהתרבות העברית בגולה.

שירה עברית וספרות עברית שמדברים על נופי הארץ, בעיקר בתקופת העליות, הצבריות, ותקופת המדינה-בדרך גם הם חלק מהתרבות העברית. האמנות החומרים הישראלית והטרו-ישראלית הם חלק בלתי-נפרד גם כן מהתרבות העברית – שבראשה אציב את פסלי העברית הצעירים (הלוא הם "הכנענים"), כדוגמאת "נמרוד" של יצחק דנציגר, "אדם בערבה" של יחיאל שמי, "יהודה המתעורר" של אברהם מלניקוב ועוד

החלק האחרון, אך לא סופי, של התרבות העברית – מתקיים עכשיו. הספרים בעברית, השירה בישראל, התרבות המתמזגת והמשתלבת בתוך המדינה מראים על חיותה והתפתחותה של התרבות העברית – שהיא עוד חיה ובועטת.

התרבות העברית הזאת, של העברית המודרנית, שפה של מדינה עצמאית, ריבונית וילידה, היא המשך של תקופה ארוכה, בת אלפי שנים, של תרבות עברית.

התרבות העברית העכשווית, הישראלית, היא חוליה בשרשרת ארוכה של סופרים, משוררים, פייטנים, מלכים, לוחמים, כהנים ואנשים פשוטים שיצרו אותנו והפרו אותה מאז ומקדם.

החלק המרכזי בזהות העברית הוא התרבות – וכפי שאפשר לראות, התרבות העברית היא רחבה, גדולה, עמוקה – ושלנו.

המיתולוגיה הכנענית וזיקת התנ"ך אליה

י"ז בסיוון, ה'תשע"ד

המיתולוגיה הכנענית, כמו מיתוסים ואגדות רבות בעולם, היא רחבה, מושרשת עמוק לתוך הקרקע שבה פותחה ונוצרה ובעלת מבנים ועלילות יפהפיות ומוסר שנובע מזהות האלהים, מזג האלהים והאינטרקציה בין האדם לאל.

סיפור הבריאה

לחוקרי כנען והתרבות הכנענית אין סיפור שנמצא בשלמות באחד מהאתרים הארכיאולוגיים – אך יש פיסות של סיפורים מאזורים שונים ברחבי כנען – מארץ ישראל, מפיניקיה (לבנון של היום) ומאוגרית (ראס א-שמרה, סוריה).

לפי הנרטיב המוביל במחקר הסיפור הוא כזה:
בראשית היו השמיים והארץ והם הבסיס לכל העולםהשמיים והארץ יצקו את נשמתו וגופו של אל (עדיין חסר התואר "עליון") ואת נשמתה וגופה של אלת (הידועה כאשרה).
אל ואשרה מרדו בהוריהם, השמיים והארץ, והכניעו אותם למרותם.
אל ואשרה יצרו יחדיו את הצמחייה, העצים, החיות, ההרים, הנחלים, הימים והאגמים.
אל ואשרה יצרו גם את האיש והאשה באותו הזמן מחימר ומבוץ.

אל ואלת ילדו את שאר האלים, עליהם אספר בהמשך.
האלים האחרים, בראשם בעל וענת, הפילו את שלטונם של אל (עכשיו, אל-עליון, אל הגדול ביותר) ושל אשרה ונטלו אדונות על הארץ.
אל ואשרה נשארו בדרגה גבוהה בעיני האלים האחרים ורבות, בשביל לבצע משהו, היה צריך את ברכתו של אל-עליון או של אשרה.
תיאוריה אחרת אומרת שאל ואשרה לא הופלו ולא נלקחה מהם השליטה, אלא הם החליטו לחלק את השלטון על העולם בין ילדיהם, בעוד שהם יפקחו על המצב מהר צפון – הוא הר החרמון.

יחס התנ"ך

הפסוק הראשון, הפותח את התנ"ך, הוא "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ". המשפט הראשון הזה, זה שמתחיל את נרטיב בריאת העולם, מטרתו לפוצץ את סיפור בריאת העולם הכנענית באמירה שמי שברא את השמיים והארץ הוא יהוה – שכן אין מעליו.

אנקדוטה מעניינת: מקור השם של העיר "אילת" נובע משמה השני של האלה אשרה, אלת. הבנאים הפיניקיים שנשלחו ע"י המלך חירם מצידון קראו למקום איך שהם רצו ולא איך שהשלטון הישראלי רצה (עציון גבר). השם שהפיניקים השתמשו בו, אלת, על שם אלתם הראשית – האלה אשר יצרה את הים והמים – נדבק ומשומש עד היום על ידינו.

האלים הכנענים

אל עליון

אל-עליון נלחם באריות על נדנה של סכין גבל אל-ערכ

אל-עליון נלחם באריות על נדנה של סכין גבל אל-ערכ

אל-עליון הוא אבי האלים ומכניע השמיים והארץ. הוא לרוב מתואר כאדם מבוגר היושב על כסא ולבוש בכותונת ארוכה.
שמותיו הנלווים הם גם "לטפן בעל הלב", לתאר את היותו רחום וטוב לב; "אבי אדם", אביה של האנושות; "אב שנים", אדון הזמן; "שור", סמל של כוח ופריון, בנוסף, האות הראשונה באלף-בית, א', נובעת מהמילה הפרוטו-כנענית "אלף" שמתורגם עכשיו ל"אלוף" ופירושה "שור"; וכד'.
מרכז הסגידה אליו בארץ ישראל היה בבית אל הנקראת על שמו.

בתנ"ך מתואר שמלך שלם, מלכיצדק, היה כהן לאל עליון. בנוסף, הרבה תיאורים של יהוה במקרא מקבילים לתיאורים של אל עליון – בספר מלכים א', בחזונו של יחזקאל מתואר יהוה כיושב על כיסא ו"כָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ" (מלכים א, כ"ב, י"ט) – זהו תיאור של מושבו של אל-עליון ולידו כל 72 בניו ובנותיו. בנוסף, תאוריו של אל-עליון נלקחים אל חיקו של יהוה, כמו בתהילים, ס"ח, ו' "אֲבִי יְתוֹמִים וְדַיַּן אַלְמָנוֹת", תואר ששומש לאל-עליון.

אשרה

צלמית אשרה שנמשה ליד חופי ארץ ישראל.

צלמית אשרה שנמשה ליד חופי ארץ ישראל.

אשרה היא אם האלים ואם האדם במיתולוגיה הכנענית. האלים נקראים "שבעים בני אשרה".
שמותיה הנוספים כוללים "רבת עתירת ים", לתאר את מלכותה על הגלים ופטרונותה על הרי החוף; "אלת"/"אילת", כבת זוגו של אל; "קונית האלים", "קנייה" פירושה "בריאה", לכן היא בוראת האלים.
אשרה הייתה אלת הבית של פיניקיה וכל החוף הפיניקי, וכך גם נסגדה בערי החוף של ארץ ישראל. הפיניקים לקחוה לקרתגו שם שינו את שמה ל"תנית" והפכוה לאשתו של בעל.
אך אשרה נסגדה גם בכל חלקי הארץ, שכן הייתה אלה שמכוונת לנשים.
סמלה היה העץ, ולרוב עץ חלול. צורת העץ, כך משערים מתבליטים, נראה כמו מנורת שבעת הקנים.

בתנ"ך מכירים לרוב את האיסור על סגידה לה ועל חובת כריתת עצי האשרה, "לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה, כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ" (דברים, ט"ז, כ"א).
בחפירות ארכיאולוגיות בכל רחבי ארץ ישראל נמצאו כתובות המתארות את "יהוה ואשרתו" (לרוב עם הטיה מקומית: "יהוה שומרון" – יהוה של העיר שומרון; "יהוה תימן" – תימן=דרום בעברית מקראית, יהוה של הדרום). כתובות אלה מעידות על החלפת אל-עליון ביהוה והפיכת אשרה לאשתו של יהוה.

בעל

"בעל עם ברק", מצבת גיר שנמצאה באוגרית. כיום נמצאת בלובר, פריז, צרפת.

"בעל עם ברק", מצבת גיר שנמצאה באוגרית. כיום נמצאת בלובר, פריז, צרפת.

בעל הוא אל החיים, הגשם, הברקים והרעמים והסערות. מכיוון שהייתה החברה הכנענית חקלאית ברובה, היה בעל לאל המרכזי והמוזכר ביותר בכתבים ובאומנות הכנענית.
כמעט לכל עיר ולכל אזור בעל היה מגנם של האנשים. על כן, צורפו לשמותיו "בעל כרמל", "בעל חצור", "בעל גד", "בעל גבל", "בעל פעור" וכ'ו.
הוא מתואר כגבר צעיר, מחזיק חזיז ברק ובעל קסדה עם קרניים.
בשמותיו נכללים גם "רוכב ערבות" (=הרוכב על העננים), "האדיר", "זבוּל" (="המפואר", "הנשיא"), "אדיר הגיבורים", "זבול בעל הארץ" ועוד.
שמו גם מופיע בהרבה שמות שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות, בכתובות ובתנ"ך – אישבעל, אתבעל, מריבעל, בעלידע, חניבעל, עזרובעל, זבולון (נובע מ"זבול"), איזבל (אשת אחאב, גם כן נובע מ"זבול") ועוד.
כנראה היה מרכז פולחני לבעל בשכם, שנודעה בתקופות קדם כ"זבול".

התנ"ך, ככלי תעמולתי נגד הפוליתאיזם, ניסה לפגוע בפולחן בעל בכמה רמות: ראשית, התנ"ך משנה את שמותיהם של האנשים בעלי השם "בעל" בשמם ל"בושת" – איש-בושת, לדוגמא. שנית, את השם "זבול" משמיתים משמה של אחת המלכות המוצלחות בממלכת ישראל, איזבל. במקום לקרוא את שמה אִיזַבֶל (Izavel), הניקוד נהיה אִיזֶבֶל (Izevel = על משקל "היא זבל"). שלישית, שימוש בתואריו של בעל על יהוה, כמו בתהילים, ס"ח, ה', לדוגמא: "שִׁירוּ לֵאלֹהִים זַמְּרוּ שְׁמוֹ סֹלּוּ לָרֹכֵב בָעֲרָבוֹת". רביעית, שינו את המושג "בעל זבול" (="בעל המפואר"/"בעל הנשיא") ל"בעל זבוב" ("שליט הזבובים") – בהיותו של הזבוב חיה שמסתובבת בזבל, מורידים את בעל בדרגה ובכך לועגים לו. חמישית, לכל "האלילים" קרא המקרא "גילולים" ו"בעלים" ללשון הקטנה וזלזול.

ענת

צלמית האלה ענת מברונזה שנמצאה בסוריה.

ענת היא אלת המלחמה, הציד והיופי הכנענית. היא מוזכרת רבות בכל התרבויות הכנעניות ומרכזית במיתוסים הכוללים את בעל, מלחמה, ציד וכו'.
היא מתוארת רבות כנערה צעירה ובתולה לבושת בגדי מלחמה, סוג של "טום-בוי". היא מתוארת כאישה היפה ביותר בעולם ואין יופי שמשתווה אליה.
לוחמים כנענים רבים נקראו "בני ענת", ולוחם יחיד נקרא "שם-מסויים בן ענת".
שמותיה כוללים גם "יבמת לאומים" ("יולדת לאומים") ו"נעמת בין אחיות הבעל" ("הנעימה/היפה בין אחיותיו של בעל" – ציון יופיה העילאי).
מרכזי פולחנה בארץ ישראל היו בית ענת וענתות.

בתנ"ך ענת, כשלעצמה, לא מוזכרת כלל, למרות שהייתה מרכזית וחשובה בפנתיאון הכנעני. אך, אחד משופטי ישראל מתואר כ"בן ענת" – "שמגר בן-ענת". הסיבה לכך לא ידועה, אך יש כמה השערות: יכול להיות שהדמות מבוססת על שופט ישראלי שעבד את ענת והיה לוחם, או שהיה מבית ענת או ענתות המקראיות.
למרבה ההפתעה, בכתבים יהודיים אחרים, מחוץ לארץ ישראל, מוזכרת ענת כאלה. באי יב (Elephantine) שבמצרים, שבה הייתה קהילה יהודית מבוססת, נמצאו כתבים ובהם היה קיים דואליזם אלילי שמתאר אלה בשם יהוה-ענת. המשמעות לא ברורה, אך יכול להיות שענת נחשבה, ע"י היהודים ביב, לאשתו של יהוה.

עשתרת

צלמית עשתרת העשויה בהט. נמצא כיום בלובר.

צלמית עשתרת העשויה בהט. נמצאת כיום בלובר.

עשתרת (מבוטא Ashtoret) היא אלת השמיים, האמהוּת והפריון הכנענית. היא הייתה אשתו של בעל.
עשתרת הייתה אחראית על הצאן ופריונו. אחד מפולחניה היה בישול גדי בחֲלֵב אמו כהודיה על בריאות ופריון הצאן (שימו לב: לא בחָלָב, אלא בחֲלֵב. חֵלֶב היא מילה נרדפת למילה "שומן"). פולחן אחר שלה הוא פולחן האכלת יונים – יונים ייצגו את עשתרת על הארץ, כיאה לאלת השמיים.
שמה השני היה "מַלְכַּת הַשָּׁמַיִם".
מרכזה הפולחני בארץ ישראל היה מגידוֹ והיישוב המקראי "עשתרות" נקרא על שמה. היא הייתה אלת הבית של אשקלון במאה ה-1 לספירה.

מוֹת

מיכל בצורת ראש של חזיר מהמאה ה-14. כיום נמצא בלובר. החזיר סימל את האל מוֹת.

מיכל בצורת ראש של חזיר מהמאה ה-14 לפנה"ס. כיום נמצא בלובר. החזיר סימל את האל מוֹת.

מוֹת, כשמו, הוא האל המוות, השכול, העקרות והרעב. הוא אחיו של בעל ושליט עולם המתים הכנעני. עולם המתים הכנעני נקרא בשמות שונים. שמותיו הנפוצים היו שאול/המרי (אין תחיית המתים ואין גן-עדן, רק מקום אחד לכל נשמות המתים – בניגוד ליהדות), בית החופשית (השאול במיתולוגיה הכנענית נתפש כמו וולהאלה במיתולוגיה הנורדית – מקום של חירות וחופש בו המתים סועדים וחוגגים כל הנצח), קבר שמש (האלה שמש, היא השמש, כל יום הייתה יורדת לשאול וחוזרת לעולם בבוקר – יום ולילה).
שמותיו הנוספים של מוֹת היו "ידד/מידד" (נובע מהמילים "ידידות ואהבה/דוּדה", מלשון סגי נהור – שימוש במילה שהיא הופכית ממשמעותה. מנהג זה היה מבוצע לא רק בתנ"ך כשקיללו את יהוה אלא גם בשאר התרבויות הכנעניות), "מוֹת-ויגוֹן" (שמות כפולים היו נהוגים במיתולוגיה הכנענית: כשר-וחסיס, ניכל-אב, אל-עליון וכ'ו) ו"מלך בלהות".
למות היכולת לפעור את פיו לגודל עצום בכדי לבלוע כל דבר ולשלוח אותו אל השאול. הדוגמא המופרסמת ביותר היא שפעם בשנה בולע מות את בעל ושולחו לשאול (מסמל את סיום החורף וסוף הגשמים – ענת מחלצת את בעל כדי להחזיר את בעל לכסאו בעולם ובכך מתחיל הסתיו).
מות לא נסגד כאל טוב אלא כסמל הרוע והמוות. בגבל שבפיניקיה (כיום נמצאת בלבנון) היו נמנעים מאכילת חזיר, מכיוון שחזיר הוא טמא שכן הוא מסמל את מות. פעם בשנה, בחג האביב, היו מקריבים חזיר כסמל להתנגדותם למות וללקיחתו של מות את בעל לשאול – כך היו מציגים את מסירותם ונאמנותם לבעל (או, בעל גבל). מנהג זה היה כנראה גם נפוץ בכל רחבי כנען, יכול להיות שהיה הבסיס לאיסור אכילת החזיר ביהדות.

בתנ"ך מוזכר מות או מוזכרים תכונותיו בהקשר למוות ולשאול. יכול להיות שמות נשאר במיתולוגיה היהודית המאוחרת כמלאך המוות או כשד המבצע את עבודת יהוה. הוא מוזכר בספרים ירמיהו, ישעיהו ואיוב.

ים

לויתן, אחד מבניו ומשרתיו של ים.

לויתן, אחד מבניו ומשרתיו של ים.

ים הוא אל הים, המים והנחלים. הוא נחשב לאחד האלים האימתניים והחזקים ביותר. בכמה מהשירים הכנענים שנחשפו באוגרית נאמר שאפילו אל-עליון, אביו, מפחד ממנו ומעוזריו.
שמו השני הוא גם רהב.
ים, בכל שנה, נלחם נגד בעל על כס השלטון על העולם. ים מצליח בראשית אך לבסוף בעל מביס אותו בעזרת כושר-וחסיס וענת.
עוזריו/בניו של ים הם לויתן (לא היונק הענק בים אלא מפלצת דמוי-נחש עצומה), נחש עקלתון (כמתואר, נחש עצום בעל 7 ראשים) ותנין גדול. בתנ"ך מחוברים שלושת היצורים הללו ליצור אחד ששמו המרכזי הוא לויתן.

בספר ישעיהו נמצא התיאור היחיד של לויתן, העוזרים וים (=רהב) עצמו: "בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד יְהֹוָה בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן וְהָרַג אֶת-הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם" (ישעיהו, כ"ז, א'), "הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין" (ישעיהו, נ"א, ט'). בסיפור בריאת העולם בבראשית כתוב "וַיִבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים" (בראשית, ב', כ"א). פסוק זה הוא דה-מיתולוגיזציה: להראות שאין הוא כוחם של התנינים המיתולוגיים כה חזק מכיוון שיהוה יצר אותם ויש לו שליטה מוחלטת עליהם.

שמש

שָמָש האשורי, מקבילה של שמש הכנענית, יושב על כיסא. פרט ממצבת חוקי ח'מורבי. כיום בלובר.

שָמָש האשורי, מקבילה של שמש הכנענית, יושב על כיסא. פרט ממצבת חוקי ח'מורבי. כיום בלובר.

שָמָש (או, שפש – פ' ומ' מתחלפות) היא אלת השמש, האור ואם הסוסים. היא אחותו של האל ירח.
פולחנה קשור בתפילה לכיוון מזרח – היכן שזורחת השמש.
בחצי מהיום נמצאת שמש בבית החופשית (=השאול) וירח נמצא בעולם החי ובחצי השני הם מתחלפים במקומותיהם.
פולחנה גם כן היה קשור בצורה מסויימת לסוסים, אך לא ברור איך.
מרכז פולחנה בארץ ישראל היה בית שמש.

בתנ"ך מתואר פעולה שעשה יאשיהו בזמן הרפורמה האנטי-פוליתאיסטית שלו, שבה לקח את הסוסים שהוקדשו לשמש ממקדשה ושרף את "מרכבות השמש" (סוג של מרכבות ששומשו לפולחן האלה): "וַיַּשְׁבֵּת אֶת הַסּוּסִים אֲשֶׁר נָתְנוּ מַלְכֵי יְהוּדָה לַשֶּׁמֶשׁ… וְאֶת מַרְכְּבוֹת הַשֶּׁמֶשׁ שָׂרַף בָּאֵשׁ" (מלכים ב', כ"ג, י"א).

ירח

הירח

הירח

יֶרַח הוא אל הירח, אל הקציר (כי מראהו ברוב החודש הוא כחרמש או מגל) ואל הטל. אשתו היא האלה ניכל (או – ניכל-אֶב) ואחותו היא האלה שמש.
מקבילו האכדי היה סין, שמשמו נובע שמו של חצי האי סיני.
ירח מתואר כמצביא ונשיא צבא השמיים והכוכבים כפקודיו. הוא שומר הלילה.
פולחנו של ירח בארץ ישראל התמקד בעמק הירדן – מקום מצויין לחקלאות מטעים. ישנם שני יישובים מרכזיים שבהם סגדו לירח – יריחו ובית ירח.

בתנ"ך, בספר בראשית, מתוארת דה-מיתולוגיזציה של ירח ושל שמש, אחותו. בראשית, פרק א', פסוק ט"ז: "וַיַּעַשֹ אֱלֹהִים אֶת-שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת-הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיוֹם וְאֶת-הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה…" – יהוה יוצר/עושה את השמש והירח ובכך שולל מהם את כל כוחם.

ניכָל

השיר ה-6 בהמנונים החוריים שנמצאו באוגרית. ההמנון הוא שיר פולחן לניכל.

השיר ה-6 בהמנונים החוריים שנמצאו באוגרית. ההמנון הוא שיר פולחן לניכל.

ניכל (או ניכל-אֶב) היא אלת המטעים ונאות המדבר. היא אשתו של ירח, המצויין למעלה.
בגילוי העיר אוגרית, בסוריה, נמצאו גם לוחות ועליהם שירים בשפה החוּרית. לוחות אלה נקראו "ההמנונים החוריים". השיר ה-6 מתוך קובץ השירים שנמצא הוא העתיק ביותר ונחשב לשיר בעל המנגינה העתיק ביותר בעולם – המנגינה (הכתובה בתווים בבליים) והשיר מתוארכים לסביבות 1400 לפנה"ס. אותו שיר מס' 6 מוקדש לניכל ומהווה סוג של שיר פולחני אליה.
האל ירח אחראי על הטל. הטל, בתורו, מפריח את המטעים ועוזר להם לגדול. תגובה זו נתפשה ע"י הכנענים כאקט של הפרייה בין הטל למטעים – ובכך בין ירח לניכל.
בנוסף, כל ראש-חודש היתה נחגגת חתונתם של ניכל ושל ירח, כאשר ירח חזר מנדודיו (מעגליות החודש) חזרה אל אהובתו, ניכל. בכל ראש החודש הזה דוקלם שיר נישואי ירח וניכל.

כושרות

7 סנוניות - הסנוניות מסמלות את הכושרות.

7 סנוניות – הסנוניות מסמלות את הכושרות.

הכּוֹשָׁרוֹת הן אלות הפריון הכנעניות. הן האלות היחידות המופיעות כקבוצה ולא כיחיד.
הם מתוארות בכתבי אוגרית גם בשם "הסנוניות בנות הלל".
הכושרות מופיעות בסיפורים כנעניים רבים, ביניהם באגדת אקהת, שבה שופט הצדק דנאל, כאשר אשתו, דנתי, נכנסת להיריון, מכניס את הכושרות לביתו, שוחט פר לכבודן, משקן ומאכילן במשך 6 ימים וביום השביעי מחזירן לביתן.
עוד אגדה היא בחיי ירח וניכל. הכושרות מבשרות לניכל ולירח על הולדת בנם.
הכושרות תמיד באות בקבוצה של 7, וכך גם הסנוניות המסמלות אותן.
הביטוי הסנונית הראשונה המשומשת בשפה העברית העכשווית נובעת מסיפורי הכושרות.

בתנ"ך מופיעה המילה "כושרות" כמילה יחידאית. מילה זו מופיעה בתהילים, ס"ח, ז': "אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת אַךְ סוֹרְרִים שָׁכְנוּ צְחִיחָה".

כושר וחסיס

ארמון המלך באוגרית

ארמון המלך באוגרית

כושר וחסיס הוא אל החֹכמה, הבנייה (אדריכלות) והאומנות. אבי הבנאים, האמנים והמשכילים.
באגדות הכנעניות מסופר עליו כאל טוב שתמיד עוזר לאחיו, בעל. הוא מתואר כאמן יוצא דופן ובעל יכולות ליצור נשקים בעלי כוחות כישוף ובעל יכולת ליצור ארמונות מרהיבים.
פירוש שמו הוא "מיומן וחכם" (כושר = כושר, מיומנות).
בכתבים האוגריתים מזכירים שמות אחרים שיש לו: "חכם חְרֶשים" ו"הִין".

רשף

צלמית עופרת של רשף, נמצא כיום במוזיאון בית מרים

צלמית עופרת של רשף, נמצא כיום במוזיאון בית מרים

רֶשֶׁףְ (במצרים נקרא רשפּ) היה אל האש והדבר. במיתולוגיה המצרית, אשתו היא האלה המצרית קטש, אך לא במיתולוגיה המצרית עסקינן.
מהכתבים האוגריתיים אנו למדים שרשף נקרא גם "רשף בעל החץ", שכן מסופר עליו שהיה יוצר ויורה חצים שהיכן שפגעו יצרו מגפת דבר קשה.
רבות הוקבל רשף לאל היווני אפולו ואף על חורבות אחד ממרכזיו הפולחניים בארץ ישראל, ארשוף, יושבים שרידיה של העיר היוונית אפולוניה.
לרשף היו כמה מוקדי פולחן בארץ ישראל – רשפים (ליד בית-שאן), ארשוף (גן-לאומי אפולוניה) ורשפונה (שעל חורבותיה יושב המושב רשפון).

בתנ"ך מוזכר רשף בקרבה לדבר "לְפָנָיו יֵלֶךְ דָּבֶר וְיֵצֵא רֶשֶׁף לְרַגְלָיו" (חבקוק, ג', ה'). בנוסף, בתהילים כשליח של יהוה, ובכך גם הקטנה של כוחו: "וַיַּסְגֵּר לַבָּרָד [לדבר] בְּעִירָם וּמִקְנֵיהֶם לָרְשָׁפִים" (תהילים, ע"ח, מ"ח).

שלם

העיר שייסד שלם. כולנו מכירים את העיר הזאת.

העיר שייסד שלם – כולנו מכירים את העיר הזאת

שלם הוא אל השקיעה והאל הלאומי של היבוסים הקדומים. ע"פ המיתולוגיה הכנענית, הוא אחיו של שחר, אל הזריחה, והם בניו של אל-עליון ואם בת-אדם. הוא ואחיו נקראים "האלים הנעימים והיפים".
בכתובי אוגרית מתוארת לידתם של שלם ושחר בשיר האלים הנעימים והיפים.
על-פי המסורת הכנענית, שלם בעצמו הקים עיר לעמו, העם היבוסי-כנעני (שמאוחר יותר הפך לחלק אינטגרלי בעם העברי). שמות העיר היו "שלם", "יבוס" וירו-שלם ("העיר שייסד שלם"). שתי המילים אוחדו לאחת: ירושלם. העיר ירושלים, בירתו של העם העברי, היא העיר שייסד האל שלם. בירתנו נושאת את שמו של אל כנעני.
יכול להיות ששמו של המלך שלֹמֹה נובע משמו של האל שלם.

בתנ"ך לא מוזכר שלם ישירות, אלא יש קשר בשמות המקומות והאנשים שנתקלים בהם והם קשורים לשלם. לדוגמא: "וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן" (בראשית, י"ד, י"ח).

שחר

דמותו של לוציפר - נובע מתרגום שגוי של שמו של שחר

דמותו של לוציפר – נובע מתרגום שגוי של שמו של שחר

שחר הוא אל הזריחה (שחר) הכנעני. אחיו התאום הוא שלם, אל השקיעה.
סיפור היוולדו לאל עליון ואם בת-תמותה מגולל בשיר האלים הנעימים והיפים. "האלים הנעימים והיפים" הוא תואר לשחר ושלם.

בספר ישעיהו מצויין הפסוק הבא: "אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם הֵילֵל בֶּן שָׁחַר נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ חוֹלֵשׁ עַל גּוֹיִם" (ישעיהו, י"ד, י"ב). השם "הלל בן שחר" הוא מעין לגלוג על מלך בבל, נבוכדנצר, שחשב שהוא בנו של האל שחר.
תרגום הוולגאטה הנוצרי תרגם את הלל בן שחר ל-Lucifer, הלוא הוא השטן. התיאולוגיה והדמונולוגיה הנוצרית לא אהבה מטאפורות ולקחה את התנ"ך פשוטו כמשמעו – לכן, התיאולוגיה הנוצרית מתייחסת לפסוק הזה (ולפסוקים אחריו) כסיפור נפילתו של השטן מגן-עדן והוא חולש על השדים והרעים באדם שנשלחים לגיהנום.

גד

ענק הגזים "צדק" - מזוהה לרוב עם האל גד

ענק הגזים "צדק" – מזוהה לרוב עם האל גד

גד הוא אל המזל. הוא מוזכר בכתבים בכל חלקי ארץ כנען וכך גם בחלקים ממוסופטמיה ומחצי-האי ערב.
גד נחשב בעולם העתיק לאבי המהמרים ומשחקי המזל.
בארץ ישראל היו כמה ישובים שנקראו על שמו של גד: בעל-גד (למרגלות החרמון), מגדל-גד (במדבר יהודה), גדי וגדיאל (שני ישובים בגליל העליון).

בתנ"ך מוזכר גד כמה פעמים. בספר ישעיהו מתואר שבגלות בבל המשיכו לסגוד לגד על פני יהוה "וְאַתֶּם … הַעֹרְכִים לַגַּד שֻׁלְחָן וְהַמְמַלְאִים לַמְנִי מִמְסָךְ" (ישעיהו, ס"ה, י"א).
שמו של שבט גד, לפי הסיפור התנ"כי, נובע מכך שלאה רצתה שבנה יהיה בר מזל. מבחינה היסטורית, יכול להיות ששבט גד פשוט היה שבט של סוגדים לאל גד כאל מרכזי.

דגון

שחזור ציור קיר של דגון - נובע מחוסר הבנה בפירוש שמו של דגון: השם נובע מ"דגן", לא מ"דג"

שחזור ציור קיר של דגון – נובע מחוסר הבנה בפירוש שמו של דגון: השם נובע מ"דגן", לא מ"דג"

דָּגוֹן היה אל התבואה, הדגן והחקלאות. בירה נוצרת מדגן (חיטה).
אחד המקדשים הגדולים שהתגלו לכבוד דגון היה באוגרית, ודגון היה האל השלישי בחשיבותו בעיר-המדינה (כאשר הראשון הוא אל עליון ואחריו בעל).
דגון נסגד בכל הלבנט וגם במסופוטמיה. כתובות עם שמו נמצאו במארי שעל הפרת, בארכיון אבלה, על ארון קבורתו של מלך צידון, אשמונעזר, כשמתואר ש"דור ויפו, ארצות דגון, אשר בשפלת השרון".
דגון היה האל המרכזי של הפלשתים שכנראה אימצוהו לאחר פלישתם לכנען.
מלכים שוּמריים, אכדים ואשורים נשאו את שמו: אידין-דגֹן ואישמה-דגן (מלכים שוּמרים באיסין), אישמא-דגן הראשון ואישמא-דגן השני (מלכי אשור) ועוד.
היו כמה מקדשים לדגון בארץ ישראל, רובם במישור החוף הישראלי (פלשת) בערים כמו עזהבית דגון (כיום, בית דגן), אשדוד ואשקלון. ישנם עדויות גם למקדש לדגון בבית שאן.

בתנ"ך, דגון מוזכר בעיקר בזמן שביית ארון הברית ע"י הפלשתים ועל הצבתו במקדש דגון באשדוד "וַיִּקְחוּ פְלִשְׁתִּים אֶת-אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, וַיָּבִאוּ אֹתוֹ בֵּית דָּגוֹן; וַיַּצִּיגוּ אֹתוֹ, אֵצֶל דָּגוֹן … עַל-כֵּן לֹא-יִדְרְכוּ כֹהֲנֵי דָגוֹן וְכָל-הַבָּאִים בֵּית-דָּגוֹן, עַל-מִפְתַּן דָּגוֹן–בְּאַשְׁדּוֹד…" (שמואל א', ה', ב' ו-ה').

כּמוש

סרקופג מואבי. כיום נמצא במוזיאון הארכיאולוגי של רבת עמון.

סרקופג מואבי. כיום נמצא במוזיאון הארכיאולוגי של רבת עמון.

כְּמוֹשׁ הוא האל המרכזי והלאומי של המואבים. הוא כנראה התחיל כאל מלחמה ועלה למרכזיות המואבים הכנענים (השורש כנ"ש השמי פירושו "הכניע" וכד'). יכול להיות ששמו נבע מצירוף המילים כמו-אש – פולחן כּמוש היה להקטיר קטורת ולמסור לו קורבנות אדם בתקופות משבר.
המואבים לעתים קראו לאלוהם עשתרת-כמוש – יכול להיות שראו בעשתרת (המצויינת למעלה) אשתו של כמוש.
בדומה לשמות תיאופורים עבריים (דניאל, אישבעל, יהונתן וכ'ו) גם לכמוש היו: כְּמוֹשְׁנָדָבכְּמוֹשְׁמֶלֶךְ (אבי המלך מישע), כְּמוֹשְׁעַםכְּמוֹשְׁאֵלכְּמוֹשְׁדִבַּר וכ'ו.

התנ"ך נוהג לא לקרוא לאלים אחרים בשמותיהם אלה להשתמש בשמות מזלזלים, כמו שראינו למעלה אצל בעל (שהוחלף בבושת או בזֶבֶל): "שִׁקֻּץ מוֹאָב" (מלכים א', י"א, ז').

קוֹס

הרי אדום מן הערבה

הרי אדום מן הערבה

קוֹס היה האל הלאומי של האֶדוֹמים. הוא היה "אל ההר" (כנראה הר שעיר, הר מרכזי וקדוש לאדומים).
מקור שמו לא ברור ואף יכול להיות שמקורו לא-כנעני, כנראה מצרי.
ישנם שמות תיאופוריים רבים על שם קוֹס מאדום: קוֹסְמַלָך (שם של מלך אדומי מהמאה ה-8 לפנה"ס), קוֹסְגַבָר (שמו של מלך אדומי מהמאה ה-7 לפנה"ס), שוּבְנַקוֹס (שוב נא, קוס), קוֹסְבָּנָה (על משקל בניהו), פַּגֶעקוֹס (על משקל פגעיאל), קוֹסְנָדָב (על משקל יהונדב), קוֹסְעָנֵלִ (קוס, ענֵה לי – דומה לענניה) ועוד.

מולך

חריטה על עץ המתארת קורבן למולך.

חריטה על עץ המתארת קורבן למולך

מֹלֶךְ היה האל הלאומי של העמונים, אך, כנראה פולחנו התפרש על כל חלקי כנען ואף כנראה הגיע עד לקרתגו, בצפון אפריקה.
שמו של המולך נובע מהשורש השמי-כנעני מ.ל.כ. – אותו שורש שמהם יוצאים המילים מלךמלכּהמלכּוּתממלכה וכ'ו.
רבות מתואר הפולחן למולך כהקרבת קורבנות וכנראה היה מצב כזה, מכיוון שיש לנו הוכחות ארכיאולוגיות להקרבת בני אדם, בעיקר ילדים, למולך או לאלוהות כזו או אחרת – בתופת בקרתגו נמצאו כדים מלאים בעצמות של ילדים – ילדים שכנראה הוקרבו לאלה תנית.
אך, זה מאוד יכול להיות אפשרי שהיה גם פולחן אש אחר שקשור למולך – פולחן של העברה באש. הילדים היו מועברים מעל או ליד מדורות כאקט סמלי לאדיקות האמונה במולך.

מנהג ה"העברה באש" וה"הבערה באש" מוזכר רבות בתנ"ך כדבר שאין לעשותו וצריך לבטלו כמנהג דתי (ע"פ התפישה היהודית, קורבנות אדם הם חטא). סוף סוף מצאנו משהו שאני מסכים איתו עם התנ"ך.


לסיכום, זו הייתה סקירה קצרה ורדודה של האלוהות הכנענית והמיתולוגיה שלה.

ברשומות בעתיד נצלול עמוק יותר אל תוך האגדות הכנעניות, ספציפית לתוך האגדות שנמצאו בעיר אוגרית.

מדוע הטיעון הדתי לזכות על ארץ ישראל חסר בסיס

י"ב בסיוון, ה'תשע"ד

אמונתנו בארץ ישראל אינה עניין שברגש עיוור, מיסטי למחצה, אלא מסקנה הנובעת מתוך חקירה בלתי משוחדת של מהות תולדותינו.
זאב ז'בוטינסקי

משום מה הדתיות שולטת על מחנה אוהב הארץ – על המחנה הלאומי.

למה?

הדת מספקת הסבר כזה לזכותנו על הארץ:
נווד עשיר מאוּר (כיום, דרום עיראק), בשם אברם (אב רם – יש משמעות לשם), שמע לקול אלוה שאמר לו "לך לך מארצך" לכיוון ארץ שיראה לו האלוה.
האלוה הוביל אותו לארץ בשם כנען, ששם ישבו העמים הילידים של המקום.
האלוה אמר לאברם שהוא, אברם, צריך לכבוש את כל הארץ ולטבוח בכל האנשים – אבל עדיין לא. קודם תעברו ייסורים קשים ורק אז תגרמו לייסורים קשים לעם אחר.
אז נגמרים הייסורים, חוצים את הים, מקבלים את התורה, נכנסים לארץ – ומתחילה המלאכה.

העם מתחיל בטבח שיטתי ובכיבוש אכזרי של ארץ זרה לו – ארץ שכל מי שטבח וכבש את הארץ לא היה בה מעולם. ארץ שבה אבות העם הכובש ישבו בה במשך של מקסימום 60 שנה – זה לא קובע בעלות על ארץ.
העם הילידי ניסה לשמור על אדמתו, על אמונותיו ועל עצמו כעם עצמאי – אבל ללא הואיל.
ע"פ הדת, בני ישראל נכנסו לארץ, ביצעו זוועות, גנבו ארץ שלא שייכת להם וזיהמו את האדמה בדם.

לתת את ההצדקה הזו לזכות על ארץ ישראל היא "הצדקה" פושעת. על פי תפישה זו, העם גזל את הארץ מידי הילידים, העמים שאדמתם היא שלהם, והתואר "כובש" מתאים מאוד לעם היושב פה.

הצדקה כזו בהחלט לא תספק אף אדם חושב, בהחלט לא אדם עברי חושב.

אז מאיפה נובעת הזכות של עם ישראל לארץ ישראל?

הזכות נובעת משני מקומות שמתנקזים למקום אחד: מוצא והיסטוריה.

כפי שתואר בהיסטוריה של עם ישראל, האומה העברית היא אומה ילידה – כנענית.
עם ישראל נוצר בתוך החברה הכנענית ונבע מתוכה. הדת הייתה כנענית, התרבות הייתה כנענית, האל הוא כנעני, השפה היא כנענית – והארץ היא כנען.

לא גזלנו מאף אחד את האדמה הזו, שכן אנחנו נוצקנו בתוך האדמה הזו. אנחנו האומה הכנענית. אנחנו החיווי (גבעוני), הפריזי, האמורי, העמוני, המואבי, האדומי, הגרגשי והיבוסי.
כל עמי כנען נטמעו בתוך האומה העברית שנוצרה מתוך עמי כנען.

הארץ היא שלנו מכיוון שאנחנו צאצאי היושבים המקוריים. אנחנו היינו שם מאז דריסת הרגל הראשונה של ההומו-ספיאנס בארץ ישראל.

אנחנו הילידים ועל כן זו אדמתו – על כן, כולה שלנו.

*בהלצה* – כל אלהי כנען שנותנים את הארץ לעם העברי עדיפים על אלוה אחד שנותן את הארץ לעם העברי.


כפי שכתב ז'בוטינסקי,  אנו לא דורשים את כל הארץ בגלל איזושהי הבטחה קוסמית ומטה-פיזית, איזשהו הסכם על-טבעי וקסום.

אנו דורשים את כל הארץ מתוך זכותנו המוסרית שנובעת מחקר בלתי-משוחד של מהות תולדותינו, זהותנו ומוצאנו.

הגלות כרעל והתפישה העברית כנוגדן

י"ב בסיוון, ה'תשע"ד

"הרגו את הגולה לפני שהגולה תהרוג אתכם"
זאב ז'בוטינסקי, וורשה, 1939

לאחרונה אנו עדים לגל אנטישמיות שמתפרץ ברחבי אירופה.

גל האנטישמיות הזה נושא איתו לא רק את שנאת האירופאי, אלא גם את שנאת המוסלמי שהיגר לאירופה.

תקיפות ורציחות אנטישמיות שהינו להן עדים בשנים האחרונות הן בטולוז, צרפת ובבריסל, בלגיה. שתי המתקפות הללו על הקהילה היהודית בוצעו מטעמים של שנאת יהודים ושנאת ישראל – ע"י מהגרים מהמזרח התיכון וצפון אפריקה.
אך אין די בזה – שנאת היהודים האירופאים ממשיכה ובועטת, גם כן בגרמניה. ליד אנדרטת הזכרון לשואה בברלין עוברי אורח ישמעו צלילים כמו "Deutschland! Sozial! Und National!" (בגרמנית: "גרמניה! סוציאלי! ונאציונלי!" –  גרמניה נאצית) – צלילים בעלי גאווה בתפישתם הנאצית המחודשת.

אך, אבוי, היהודים נשארים באירופה ובכל הגלות.

היהודים שנולדו באירופה, בגלות, בעיקר בתקופה לאחר השואה, אבל גם לפני – הם גלותיים. מה זאת אומרת "גלותיים"?

היהודי בגולה רואה את עצמו קודם כל אזרח שווה-זכויות של המדינה בה הוא חי וחלק מהחברה של אותה מדינה. רק אז הוא רואה את עצמו כבעל מוצא לאומי שונה (יש כאלה שלא רואים את עצמם בעלי מוצא לאומי שונה כלל, אלא רואים עצמם כבעלי דת שונה ותו לא).
היהודי חושב, כפי שחשב לפני השואה, "פה אני מוגן. אף אדם לא יפגע בי פה בגלל יהדותי". היום יש גם תוספת: "השואה כבר הייתה, היא לא תחזור על עצמה".
היהודי לא מוכן לשאוה השנייה, הוא לא חושב שהיא לא תקרה – אבל אם היהודים ישארו בגולה – היא תקרה.

הגלות היא מחלה מנוונת. תמיסה רעלית שהוזרקה לנו ע"י הרומאים.

המחלה הזו גורמת לארבעה דברים:

1. אבדן הזהות הלאומית – כאמור, היהודי הגלותי רואה את עצמו כאזרח מדינת הגולה קודם לכן ורק אז יהודי, בין אם מבחינת מוצא ובין אם מבחינת דת. גם אם מקבל על עצמו זהות יהודית, זו אותה זהות גלותית שנבנתה בשבילו. זהות שבבסיסה היא הדת. זהות שמלמדת אותו שזה השוני היחיד בינו לבין הלא-יהודי ושכנו נמצא במרחק של המרה דתית מלהיות כמותו. לצערי, תפישה זו קיימת עדיין, גם בתחומי מדינת ישראל.
הגולה שוללת מהעברי את זהותו העברית ומציבה עליו זהות יהודית שבבסיסה הדת.

2. אבדן הגאווה הלאומית – היהודי לא חושב שלהיות שונה זה דבר גאווה. הוא נולד לדת היהודית, או לאם יהודיה, ובכך נגזר עליו להיות יהודי והוא יחיה כך. אך, דבר ראשון, הוא אזרח המדינה שבה גר וכך הוא גאה להיות בן ללאום של אותה מדינה ("יהודי-גרמני", "יהודי-צרפתי", "יהודי-מרוקאי", "יהודי-אמריקני" וכד').
היהודי לא רוצה היות גאה בהיותו יהודי או שונה, פן יחשוב הלא-יהודי שהוא בוגד ויפגע בו. לכן ילך היהודי עם כיפתו בראש מורכן ובגב כפוף.

3. אבדן הכוח וכניסת הפחד – הגולה מנוונת את כוחו וחסינותו של היהודי. יבוא אליו הלא-יהודי ויקללו והיהודי יספוג את זה. הוא יאמר לילדיו "פשוט תתעלמו" או "פשוט תחביאו את הסממנים היהודיים". כשהזר יכה אותו יפחד היהודי להשיב, לא ידע איך להגיב, יופתע מעצם המצב, הרי "בעידן של היום? שנאת יהודים?".
אבדה הגאווה ואיתה אבדה התעוזה והאומץ נגנז. הכל בכדי "לא להכעיס את הגויים".

4. אבדן הארץ – אמנם היהודי רואה בישראל כמדינה יהודית עצמאית ויקרא לה אף "ביתו הלאומי". אך באותה העת יקרא למדינה שבה גר "מולדת" או "בית" – היא הרי המקום שבו נולד, גדל, בגר וגר. הכי הרבה שיעזור לישראל זה יטע עץ בישראל או ישלח כסף ("הדודים מאמריקה"). יש כאלה שיתקדמו רחוק יותר ויגיעו לבקר משפחה או לעשות בר-מצווה בכותל. יש אלו שאפילו ירחיקו עוד יותר ויגנו על ישראל ועמדתה בחו"ל מול תנועות החרם האנטישמיות. אך זה עדיין בגולה. אין חזרה לארץ ואין ראיה שיש חובה מוסרית והיסטורית לחזור לארץ, אלא רק כ"אמצעי לחמוק מאנטישמיות" או כאיזשהו מקלט עד שיעבור זעם. היהודי בגולה הוא עדיין נודד ועדיין ללא ארץ.

רק כשיוחזרונה כל האבדות הללו תמות הגלותיות ותהיה האומה בריאה לגמרי וחפשית.

אך איך אנו מנטרלים את הרעל?

הנוגדן היחיד לגלותיות, הדרך היחידה למחוק אותה כליל, היא עם התפישה העברית:

1. השבת הזהות הלאומית – יש על היהודי בגולה לזנוח את האחווה והקשר שמוצא הוא בתרבות הגולה ולעזוב את ההגדרות הדתיות לזהותו ולנתק כל קשר למקום גלותו – ראשית, עליו לומר שדבר ראשון האדם הוא עברי, בן לאומה עצמאית, ורק אז אזרח המדינה הנתונה. שנית, הוא עברי מכיוון שמוצאו האתני והלאומי עברי, לא מכיוון שהדת אמרה לו שהוא עברי. תפישה זו צריכה להיות קיימת גם במדינת ישראל. אין אנו קשורים בגלל הדת, אלא בגלל מוצאנו הלאומי והאתני, התרבותי וההיסטורי, לארץ מסויימת ולקבוצה שלנו בכלל. זה הקשר שלנו – לא הדת.

2. השבת הגאווה לאומית – העברי בגולה צריך להיות גאה במוצאו ובהיותו עברי. הוא צריך ללכת בראש מורם כאשר הוא יודע שהוא שונה לא כי נגזר עליו להיות שונה אלא כי הוא שונה בזכות. הוא צריך לזנוח את ההגדרה הזהותית הקשורה בהגדרת המדינה, שכן יזנח את היותו "יהודי-גרמני" או "יהודי-צרפתי" או "יהודי-תימני" או "יהודי-אתיופי". האדם הוא עברי שגלות אבותיו הייתה במקום מסויים. אם לא עלה ארצה, גלותו היא בארץ מסויימת. תפישת העדות צריכה להיפסק גם בארץ. אין בארץ "מרוקאים" או "רוסים" או "תימנים" או "פולנים" וכד' – יש עברים שאבותיהם גלו במקום מסויים, זה השוני היחיד.
בגולה, ירם ראש העברי גם אם שכנו חושב שזה לא טוב.

3. השבת הכוח והעוז – העברי לא מפחד. הוא לא מפחד מעימות, מהגנת כבוד משפחתו ועמו ומשמירת חייו שלו.
אם יבוא נוכרי אל עברי וינסה לתקוף את העברי, גם אם יצליח, העברי לא יתקפל, יופתע ולא יגיב. העברי יקום על רגליו ויחזיר לתוקף באותה הצורה.
העברי לא יסכים שישפילו אותו ויפגעו בו על היותו עברי.

4. השבת הארץ והשיבה אליה – מטרת חייו של העברי היא לחיות בארצו שלו. אין לעברי זכות "להתעלק" על אדמתו של אחר. לעברי יש אדמה משלו וחובתו המוסרית והלאומית היא לחיות בארצו ולטפח את אדמתו.
הארץ אינה אך ורק מקלט נגד שנאת יהודים, היא מולדתו ומרכז חייו של העברי באשר הוא. כך צריכה להיתפש הארץ.


האנטישמיות לא תגווע, מכיוון ששנאה וחרדה מהאחר לא תגווע, אך יש רק דרך אחת למנוע פגיעה אנטישמית נגד יהודים בגלות:
שהיהודים לא יהיו בגלות.

הנה, פתרנו את הבעיה.