ההגמוניה העברית

רבות שואלים אותי בנוגע לקביעתי כי העברים המודרנים הם צאצאי *כל* האומות העבריות של ימי קדם.

ובכן, אני מתבסס על "ההגמוניה העברית" – תקופה בה כל האומות דוברות העברית היו תחת שליטת קבוצה עברית אחת – עם ישראל. ומתי זה היה?

בשביל להבין את זה, צריך להסתכל על תהליך התהוותו של עם ישראל – ובשביל זה, צריך ללכת רחוק.

1. ההומו-סאפיאנס יצא מתוך אפריקה ונכנס למזרח התיכון, וספציפית ללבנט, לפני כ-40,000-50,000 שנה. ההתיישבות החלקאית היישובה הראשונה בלבנט היתה התרבות הנאטופית, שהתקיימה בין 13,000 ל-9,800 לפנה"ס. לקראת סוף התרבות הנאטופית ואחריה קמה התרבות החריפאית – היא הייתה תרבות מעבר של האלף ה-9. אחריה באה התרבות הירמוכית, שנתנה לנו תרבות חומרית מרשימה. בגוויתה של התרבות הירמוכית, קמה התרבות הע'סולית – בה אנחנו יכולים כבר לראות מאפיינים שמיים ברורים – כמו הכוכב בעל 8 הקודקודים, כמו צורת התפילה וכמו מבנה המקדשים והבתים. הם כנראה דיברו בשפה קדם-כנענית. אחריהם הגיע, לבסוף, התרבות הכנענית.

2. התרבות הכנענית המוקדמת, שאנשיה דיברו בקדם-כנענית, התפצלה לשלושה פלגים מרכזיים: אוגרית, צפון-כנען ודרום-כנען. אוגרית היתה עיר מדינה כנענית-צפונית, שישבה על מישור החוף המערבי של סוריה, של היום. האוגריתית היא השפה הכנענית העתיקה ביותר המתועדת. היא כל כך עתיקה שיש לה מורפולוגיות שלא דומות ללשונות הכנעניות המאוחרות יותר, ויש וויכוח אקדמאי בנוגע להגדרתה של אוגריתית – כנענית או לאו.

ארמית היא לא שפה כנענית וארמים אינם כנענים – אז די.

3. כפי שאמרתי, התרבות הכנענית התפצלה לשלושה, כאשר השתיים המאוחרת יותר מענינות אותנו. הכנענים-הצפונים פיתחו ניב כנעני, שברבות הימים יקרא "פיניקית", בעוד שהדרום-כנענים פיתחו ניב כנעני, שברבות הימים יקרא "עברית". לפיניקית התפתחו כמה תת-ניבים מקומיים – כמו הצידונית, הצורית, הגבלית והצרפתית (לא של צרפת, של לבנון). מאוחר יותר, הניב הצפון-אפריקאי של הפיניקית, פונית, יתפתח – והיה לשפתם של אנשי הקרת החדשה, הלוא היא קרתגו.

4. אצל הדרום-כנענים גם כן התפתחו כמה תת-ניבים מקומיים: רבתית (מרבת עמון), דיבונית (מדיבון), גבעונית, שומרונית (של העיר שומרון), אביתית (אדומית) וירושלמית/יבוסית. מכתובת מרנפתח, אנחנו יודעים שהיתה כבר קבוצה כנענית בשם "ישראל" בכנען. הם כנראה דיברו בניב השומרוני והגבעוני – ההשערה הזו מתבססת בעיקר על המיקום הגיאוגרפי של ישראל בכנען.
בסוף המאה ה-13 לפנה"ס ועד סוף המאה ה-12 לפנה"ס, קרו תהליכים ואירועים שלהם היסטוריונים קוראים "התמוטטות תקופת הברונזה המאוחרת" – תקופה שהביאה לחוסר סדר, סוף מערכת ערי המדינה הכנעניות, חורבן אוגרית, הגעתם של "גויי-הים" והפלשתים לחופי כנען ומצרים והביאה של תקופת הברזל.

5. לאחר תקופת ההתמוטטות, בניה מחודשת, עליה חדשה של מדינות, לאומים, כתבים, סיפורים, אלים וקרבות הגיעה. לאחר ההתמוטטות, אנחנו יכולים לזהות לראשונה את הכתב הפיניקי ואת הכתב העברי הקדום. אך יתרה מזאת, אנחנו יכולים לזהות התחברות והתהוות של לאומים.

6. במאות השנים שלאחר ההתמוטטות קמו מרכזי שלטון בכנען, על צפונה ועל דרומה. האם זו היתה פעולה של אנטי-תזה לקיום של גויי הים והפלשתים על חופי כנען? יכול להיות. אך מה שאנחנו יכולים לראות זה את עליתה המחודשת של גבל ועליתן של צור וצידון על בימת ההיסטוריה, המסחר והספנות העולמית.
באותו זמן, אנחנו יכולים לראות בדרום-כנען התפתחות של 5 ממלכות דוברות עברית: ישראל, יהודה, מואב, אדום ועמון.

7. ברבות השנים, ישראל עולה לגדולה והופכת למדינה המשמעותית בדרום-כנען – היא הופכת למעצה אזורית. ב-853 לפנה"ס, ממלכת ישראל, בראשות אחאב (שכנראה היה המלך העברי הטוב ביותר בהיסטוריה), ובשיתוף הדדעזר, מלך ארם-דמשק, מובילים קואליציה של ממלכות במרד נגד אשור – ומנצחים. בקרקר הקואליציה עצרה את התקדמותו של שלמנאסר (שֻׁלְמָנֻ-אַשַׂרֵדֻ), מלך אשור, והתרחבותו לתוך כנען.
ישראל כל כך חזקה שהמדינות העבריות האחרות כבר לא עצמאיות, אלא ממלכות-חסות של ממלכת ישראל. בנוסף, הקשרים בין העברים לפיניקים היו חזקים יותר מתמיד – אחאב, בן-עמרי, מלך ישראל, לקח לאשה את איזבל (Izavel, לא Izevel), בת אתבעל מלך צור. איזבל היא גם רב-דודתה של דידו (אלישת), מלכת הקרת החדשה – קרתגו.

8. בסוף המאה ה-8 לפנה"ס, ממלכת ישראל ירדה מגדולתה ונחלשה מאוד, בעיקר בגלל חוסר סדר ואימפוטנטיות של מלכים ומנהיגים ישראלים. זה היה הזמן המצויין לתקוף את ישראל, המעצמה לשעבר.
סרגון (שַרֻ-כִּנֻ) השני, מלך אשור, פלש לישראל והחריב את שומרון ב-720 לפנה"ס. הנרטיב התנ"כי מספר לנו שהאשורים הגלו את *כל* ישראל, ומשם נובע *מיתוס* "עשרת השבטים האבודים". זה בהחלט מיתוס.
דברי הימים האשורים מעידים על כך שהוגלו רק כחמישית מאוכלוסיית ישראל, וכפי שאנחנו יודעים מההיסטוריה, זו כנראה היתה הגזמה.
מה שהיסטורית כנראה קרה הוא שאחוז קטן יחסית של ממלכת ישראל הוגלה, הרוב הגדול ברח לתוך ממלכת יהודה ומיעוט נשאר בשומרון ובשכם (והם השומרונים). האוכלוסיה הישראלית נכנסה והשתלבה בתוך האוכלוסיה היהודאית. בזכות זה, חלקים גדולים בתנ"ך כתובים בניב הישראלי (וספציפית, שיר השירים נכתב בניב הישראלי, חוץ מהכותרת "שיר השירים אשר לשלמה").

9. במאתיים השנים הבאות יהודה התחילה להתרחב, בעיקר בגלל התחנפות לאשורים, ותפסה שטחים ישראלים. ההצדקה של יהודה היתה מצויה בספר"שנמצא" בבית המקדש – ספר דברים. ספר יהושע, ד"א, נכתב בתקופת יאשיהו. שימו לב כי אף אחת מהערים שכובש יהושע לא נמצאת, בתקופת יאשיהו, תחת שליטת יהודה. ספר יהושע נכתב כהצדקה היסטורית לכיבושה של ממלכת יהודה את ממלכת ישראל.

10. ב-586 לפנה"ס, פלשה בבל, המונהגת ע"י הכשדיים, ובראשם נבוכדנצר, ליהודה והחריבה את הממלכה. האוכלוסייה היהודאית-ישראלית (שאז כבר פשוט יהודאית) הוגלתה לבבל. שם, היהודאים פיתחו את התיאוריה המונותאיסטית, החלו לעבור לכתב הארמי-אשורי-מרובע, התחילה להתפתח היהדות עצמה בכללותה והפרושית בפרטיה, הרוב המכלול התנ"כי החל מורכב שם.

11. בינתיים, בגלל הוואקום השלטוני באזור יהודה, האדומים נעו צפונה והשתלטו על שטחי יהודה.

12. ב-539, לאחר הכיבוש הפרסי-אח'מני את בבל, הכריז כּורש על כך שהוא מאפשר ליהודאים לחזור ליהוד, לא יהודה – יהוד. היהודאים השבים הביתה, והיושבים ביהוד, נקראו מעכשיו "יהודים". שבי ציון החלו לקחת נשים עמוניות ומואביות ולהן ללדת ילדים. אנחנו יודעים שהחתונות היהודיות-עמוניות-מואביות היו עניין נפוץ מאוד, בעיקר בגלל ההתייחסות הרבה של כותבים פרושים מוקדמים וההתייחסות לכך בספרי עזרא ונחמיה. לכל אורך התקופה הפרסית ועד לתקופה היוונית, החתונה הבין-עברית הזו היתה כל כך נפוצה וכל כך משפיעה עד שעמון ומואב חדלו מלהתקיים בתקופה היוונית – ונכנסו לתוך היהודים ויהודה.
יוסטינוס מרטיר מזכיר את "העמונים" ב"דרום יהודה", אך, כיווני פגאני, הוא כנראה פשוט לא הכיר ערבים וזיהה אותם עם העמונים במקרא, נוסף על כך שלא היתה לו דוגמא עמונית חיה – כי כולם, במאה ה-2 לספירה, היו יהודים.
כך, בתחילת המאה ה-3 לפנה"ס, נשארו 2 אומות דוברות עברית בעלות זהות לאומית עצמאית: יהודה (Ἰουδαία) ואדום (Ἰδουμαία).

13. באמצע המאה ה-2 לפנה"ס, פתחו בית חשמונאי היהודים במרד נגד השלטון הסלווקי-יווני-מקדוני. המרד ערך 7 שנים שהונהג ע"י יהודה המקבי מבית חשמונאי. תולדות המרד מסופרים ב"ספר מקבים", שהוא ספר חיצוני לתנ"ך. ד"א, אין בשום מקום בספר מקבים סיפור על "כד השמן" או "נס החנוכה" – זו המצאה פרושית מאוחרת יותר.
בקרב אלעשה, הקרב החשמונאי האחרון, נפל יהודה המקבי ולא זכה להנהיג את ממלכת יהודה החדשה. אחיו הצעיר, שמעון (נודע גם בשמות "שמעון החשמונאי" או "שמעון התרסי"), הפך לכהן הגדול ולנשיא יהודה.
בנו של שמעון, יוחנן (נודע גם בשמות "יוחנן הורקנוס" או "יהוחנן"), החל במסעות כיבושים שכללו שטחים קדומים של ממלכת יהודה ואת שומרון.
הדבר הנודע ביותר שיוחנן עשה הוא כיבוש שטחי האדומים, שכפי שכתבתי, התיישבו באזור יהודה בזמן גלות בבל. לאחר כיבושו המצליח של יוחנן את אדום, עשה דבר שלא היה קודם ולא היה אחר כך – ביצע המרה המונית לכל העם האדומי ובכך ביטל את אדום כישות עצמאית, ביטל את הזהות האדומית העצמאית ואיחד את האומות העבריות. 

14. במאה ה-2 לפנה"ס היו כל האומות העבריות, הכנעניות-דרומיות, מאוחדות תחת זהות אחת, מלכות אחת, שם אחד ודת אחת. זוהי ההגמוניה העברית.

hegemonyjpeg

תהליך התהוותו של עם ישראל בצורה מפושטת

לסיכום, עם ישראל הוא תוצאה של תהליך בן כ-1,000 שנה של איחוד האומות העבריות תחת זהות, שפה, תרבות, שם ודת אחת.

מוסר ההשכל לחברה הישראלית המודרנית: גם אם הגלויות העבריות השתנו ושינו אותנו – כמו שעשו אבותינו, כך גם עלינו להשתלב חזרה ולהתחבר לאומה אחת – עם ישראל.

על "הגזע העברי" הפיקטיבי

"הגזע העברי" לא קיים. ממבו-ג'מבו.

זה שאין גזעים זה ידוע מראשית המחקר הגנטי. וכך, גם אין "גזע יהודי" (או "תת-גזע יהודי"), אין "גזע אסייתי", "גזע אפריקאי", "גזע ארי" ועוד שטויות כאלה. העניין של "גזעים" שונים של בני אדם התחיל לפני דרווין (לכל אלה ש"דרוויניזם זה המקור לגזענות") ונבע מחוסר הבנה בגנטיקה האנושי ונסיון לחלק בני אדם לקבוצות ע"פ צבע עורם.

מה שאנחנו יודעים מהמחקר הגנטי המודרני הוא שכן יש קבוצות אתניות קשורות אחת לשניה עם שינויים חיצוניים. ההבדלים החיצוניים הם, במלוא מובן המילה, דקים כעובי העור.

ישנה זיקה גנטית כללית בין קבוצות של אנשים, בגלל זה אפשר לזהות סמנים של קבוצות אתניות שונות בדי.אן.איי. יש סממנים (haplogroups) שמקורם בהתפצלות השמית של היציאה מאפריקה (שאלה סממני כרומוזום וואי, J1 ו-J2, שנפוצים בקרב עברים, דרוזים, מארונים וערבים), יש סממנים שמקורם באוראל (N1c1, נפוץ בקרב פינים, הונגרים, לאפים וכ'ו). בזכות מחקר הגנום האנושי אנחנו גם יודעים שאין "טוהר גנטי". אין דבר כזה. גם לקבוצות אתניות במזרח אפריקה אין "טוהר גנטי" – יש השפעות גנטיות שונות בכל קבוצה אתנית שהיא.

מפאת חוסר ההשכלה וההדגשה האמריקנית על "גזע", ישנן הרבה קבוצות שאוהבות לטעון את צבע העור וה"גזע" של הכנענים או "הצבע המקורי של עם ישראל". יש כאלה שאומרים שהכנענים היו שחורים (מבית היוצר של Jesus was black). יש כאלה שטוענים שהכנענים (או הפיניקים, לאותו עניין) לא היו בכלל שמים, אלא חלק מהכלל ההודו-איראני, "הארי", והיו לבנים. יש כאלה שטוענים שכל העברים והיהודים היו אנשים חומים קטנים עם אף גדול ושיער שחור. ישנן קבוצות ערביסטיות שטוענות שהפיניקים היו בכלל ערבים מבחריין.

שנית, ממבו-ג'מבו.

מה כן היה?

כנען, כארץ שבה עברו דרכי מסחר מרכזיות, והכנענים כעם סוחר ומקבל, היו "בשלל צבעים". היו חומים, לבנים, שחורים, מוקה, נקודות, כל מה שתעלו על הדעת. "המרקם" של האוכלוסייה היה מזכיר מאוד את קשת הצבעים במדינת ישראל. רמזים ל"צבעים" של עם ישראל מצויים בתנ"ך, כדוגמת אדמוניותו של דוד ועיניה התכולות של לאה.

לסיכום, כן יש אתניות עברית, זיקה גנטית-משפחתית כללית בין בני הלאום העברי, אך אין זה הדבר המרכזי. המרכזיות היא הזיקה התרבותית בין בני הלאום, הזיקה ההיסטורית בין בני הלאום, הזיקה הרגשית בין בני הלאום והזיקה ההיסטורית של בני הלאום לארץ.

משלחת כנענית לתות-ענח'-אמון, מלך מצרים, מהמאה ה-14 לפנה"ס. איור של ציור קיר בנמצא בתבאי (נוא אמון) באמצע המאה ה-19.
כפי שאפשר לראות, יש שם בהירי-עור עם שיער שחור; שחומי-עור עם עיניים בהירות; אדמוניים; והרבה מאוד פיאות.

על התרבות העברית

אחד עמודי התווך של זהות לאומית היא תרבות, וכשאנחנו מדברים על תרבות יהודית יודעים בוודאות שמדברים על התנ"ך, תושב"ע, אמנות ויצירה יהודית (בעיקר בגלות), היידיש, הארמית היהודית, הדת, החגים וכד'.

אך כשאנחנו מדברים על זהות עברית, ילידה, אתנית, חילונית – מה הם מרכיביה?

כפי שאמר פרופ' עדיה חורון לעיתון מעריב ב-1949, "עד כה למדו אצלנו היסטוריה כמקצוע מדעי החל מתקופת המלכים. מה שהיה לפני-כן נזכר שהשארות מעורפלות בלבד".

וכן, כדי לזהות תרבות עברית ולשייך אותה לאומה הילידה שאנו חבריה, יש לחפור לעומק.

מה הכוונה בלחפור לעומק? בסוף שנות ה-20 של המאה שעברה, גילו ארכיאולוגים התיישבויות קבע שלהם קראו התרבות הנאטופית". התרבות, שמרכזה היה בארץ ישראל/דרום כנען, התאפיינה בהתיישבות קבע ויצירות אומנות מרובות.

צלמית "אדם וחוה" או "צלמית האוהבים" שנמצאה בעין סח'רי, נחשבת, לתפישתי, לפרט אומנתנו ותרבותי של התרבות העברית המוקדמת.

צלמית האוהבים

צלמית האוהבים

בשנות ה-40 של המאה הקודמת, חשפו בשער הגולן עוד תרבות, שנתנו לה את השם "התרבות הירמוכית". התרבות מאוחרת לתרבות הנאטופית, א גם כן מתאייפנת ביישובי קבע ויצירות אומנות. אחד מהפסלים שנחשפו הם של "אלה אם", בדומה לתרבויות אחרות מכל רחבי העולם. גם פסל זה, לתפישתי, חלק מהתרבות העברית.

צלמית האלה האם

בסוף שנות ה-30 של המאה הקודמת, בעבר הירדן, התגלתה תרבות חדשה, מתקופה לא מוכרת (עכשיו קוראים לתקופה "התקופה הכלכוליתית") בתלוליות ע'סול. ערים של התרבות התגלו גם בעין גדי ובאזורים אחרים בעמק הירדן.

בבתי חברי התרבות התגלו ציור קיר מרהיבים, אמנם שבורים. בין ציורי הקיר נמצא כוכב בגודל של כ-180 ס"מ, בעל 8 קודקודים – בדומה לסמל עשתרת/אשרה/תנית. התרבות הע'סולית היא התרבות האחרונה לפני התרבויות הכנעניות-עברית שאפשר לזהות. לכן, הכוכב, והתרבות עצמה, אשייכם לתרבות העברית – כראיות לפולחן כנעני-עברי מוקדם.

כוכב ע'סול

ומהפרה-היסטוריה, להיסטוריה.

בהיותה של השפה העברית חלק מרכזי בזהות ובתרבות העברית, אנוכי רבות משייך את התרבויות דוברות העברית – לקולקטיב העברי. שכן, מצבת מישע, כתבים בניבים עבריים שונים (מהיהודאי והישראלי עד לגבעוני, מואבי, אדומי ועמוני).

כך גם אשייך כתבים שלא נתגלו, סיפורים וספרים שלא נכתבו, בניבים העבריים, לתרבות העברית.

אנוכי משייך גם את כתבי אוגרית, לגבי האלים הכנעניים, לתרבות העברית. למה? כתבי אוגרית, שביניהם סיפור מעגל הבעל, אגדת כרת, סיפור אקהת, שיר האלים הנעימים וההמנונים החוריים, מראים על האמונות הדתיות של אבותינו – לפני ההנותאיזם (ואז המונותאיזם) היהוויסטי.

כשם שהיוונים רואים את כתבי הומרוס וסיפורים יווניים קדומים אחרים, רוויי האלים, כנכס צאן-ברזל של התרבות היוונית, למרות חוסר האמונה באלים הללו, כך גם זו זכותו של העם העברי לראות בכתבים התאיסטים, האגדות, כנכסי צאן-ברזל של התרבות העברית – בלי קשר לקיומם או אי-קיומם.

לתפישתי, אין לתכחש לתנ"ך – להיפך. יש לאמצו.

בתנ"ך נשתמרו סיפורי אגדה מרהיבים לגבי יהוה, אחד האלים בפנתיאון העברי. האם יש בהם אמת? לא בהכרח (לפחות לא עד תקופת הממלכות). אך, האם הם מציגים את השפה העברית בשיא תפארתה? בהחלט.

בתנ"ך, מחוץ לנרטיב הפסאודו-היסטורי, ישנה גם ספרות – ספרות עברית, ומאוד משובחת. הספרות העברית מתבטאת בשלל מקומות – המרכזי שבהם הוא שיר השירים. לתפישתי, שיר השירים הוא מופת של ספרות ושירה עברית, תוך כדי היותה "חילונית" כמעט לגמרי. כך גם שירת דבורה, אשת חיל, שירת הים, קינת דוד וכד'.

בתנ"ך ישנם גם ספרי פילוסופיה והגות עמוקים, כדוגמאת איוב (שאמנם כנראה שאול מספרות זורואסטרית, אבל ניחא), קהלת ומשלי.

אין להתנגד לתנ"ך כספרות עברית, שכן משם אנו שואבים את רוב שפתנו והבנתנו של לשוננו.

לטעמי, התרבות העברית לא נעצרת שם.

כל יצירה בשפה העברית שנוצרה ע"י עברים, בין אם בארץ ובין אם בגולה, הינה חלק בלתי נפרד מהתרבות העברית. זה כולל את ספרות האגדה, התלמוד והזהר, סיפורי יהדות אשכנז, שירת יהדות ספרד, פיוטי יהדות המזרח – וכך גם בעת החדשה.

הספרות היהודית בעברית בתחילת תחיית העברית אמנם גלותית מבחינת אופיה ונופיה, אך בהיותה עברית היא חלק מהתרבות העברית בגולה.

שירה עברית וספרות עברית שמדברים על נופי הארץ, בעיקר בתקופת העליות, הצבריות, ותקופת המדינה-בדרך גם הם חלק מהתרבות העברית. האמנות החומרים הישראלית והטרו-ישראלית הם חלק בלתי-נפרד גם כן מהתרבות העברית – שבראשה אציב את פסלי העברית הצעירים (הלוא הם "הכנענים"), כדוגמאת "נמרוד" של יצחק דנציגר, "אדם בערבה" של יחיאל שמי, "יהודה המתעורר" של אברהם מלניקוב ועוד

החלק האחרון, אך לא סופי, של התרבות העברית – מתקיים עכשיו. הספרים בעברית, השירה בישראל, התרבות המתמזגת והמשתלבת בתוך המדינה מראים על חיותה והתפתחותה של התרבות העברית – שהיא עוד חיה ובועטת.

התרבות העברית הזאת, של העברית המודרנית, שפה של מדינה עצמאית, ריבונית וילידה, היא המשך של תקופה ארוכה, בת אלפי שנים, של תרבות עברית.

התרבות העברית העכשווית, הישראלית, היא חוליה בשרשרת ארוכה של סופרים, משוררים, פייטנים, מלכים, לוחמים, כהנים ואנשים פשוטים שיצרו אותנו והפרו אותה מאז ומקדם.

החלק המרכזי בזהות העברית הוא התרבות – וכפי שאפשר לראות, התרבות העברית היא רחבה, גדולה, עמוקה – ושלנו.

מדוע הטיעון הדתי לזכות על ארץ ישראל חסר בסיס

י"ב בסיוון, ה'תשע"ד

אמונתנו בארץ ישראל אינה עניין שברגש עיוור, מיסטי למחצה, אלא מסקנה הנובעת מתוך חקירה בלתי משוחדת של מהות תולדותינו.
זאב ז'בוטינסקי

משום מה הדתיות שולטת על מחנה אוהב הארץ – על המחנה הלאומי.

למה?

הדת מספקת הסבר כזה לזכותנו על הארץ:
נווד עשיר מאוּר (כיום, דרום עיראק), בשם אברם (אב רם – יש משמעות לשם), שמע לקול אלוה שאמר לו "לך לך מארצך" לכיוון ארץ שיראה לו האלוה.
האלוה הוביל אותו לארץ בשם כנען, ששם ישבו העמים הילידים של המקום.
האלוה אמר לאברם שהוא, אברם, צריך לכבוש את כל הארץ ולטבוח בכל האנשים – אבל עדיין לא. קודם תעברו ייסורים קשים ורק אז תגרמו לייסורים קשים לעם אחר.
אז נגמרים הייסורים, חוצים את הים, מקבלים את התורה, נכנסים לארץ – ומתחילה המלאכה.

העם מתחיל בטבח שיטתי ובכיבוש אכזרי של ארץ זרה לו – ארץ שכל מי שטבח וכבש את הארץ לא היה בה מעולם. ארץ שבה אבות העם הכובש ישבו בה במשך של מקסימום 60 שנה – זה לא קובע בעלות על ארץ.
העם הילידי ניסה לשמור על אדמתו, על אמונותיו ועל עצמו כעם עצמאי – אבל ללא הואיל.
ע"פ הדת, בני ישראל נכנסו לארץ, ביצעו זוועות, גנבו ארץ שלא שייכת להם וזיהמו את האדמה בדם.

לתת את ההצדקה הזו לזכות על ארץ ישראל היא "הצדקה" פושעת. על פי תפישה זו, העם גזל את הארץ מידי הילידים, העמים שאדמתם היא שלהם, והתואר "כובש" מתאים מאוד לעם היושב פה.

הצדקה כזו בהחלט לא תספק אף אדם חושב, בהחלט לא אדם עברי חושב.

אז מאיפה נובעת הזכות של עם ישראל לארץ ישראל?

הזכות נובעת משני מקומות שמתנקזים למקום אחד: מוצא והיסטוריה.

כפי שתואר בהיסטוריה של עם ישראל, האומה העברית היא אומה ילידה – כנענית.
עם ישראל נוצר בתוך החברה הכנענית ונבע מתוכה. הדת הייתה כנענית, התרבות הייתה כנענית, האל הוא כנעני, השפה היא כנענית – והארץ היא כנען.

לא גזלנו מאף אחד את האדמה הזו, שכן אנחנו נוצקנו בתוך האדמה הזו. אנחנו האומה הכנענית. אנחנו החיווי (גבעוני), הפריזי, האמורי, העמוני, המואבי, האדומי, הגרגשי והיבוסי.
כל עמי כנען נטמעו בתוך האומה העברית שנוצרה מתוך עמי כנען.

הארץ היא שלנו מכיוון שאנחנו צאצאי היושבים המקוריים. אנחנו היינו שם מאז דריסת הרגל הראשונה של ההומו-ספיאנס בארץ ישראל.

אנחנו הילידים ועל כן זו אדמתו – על כן, כולה שלנו.

*בהלצה* – כל אלהי כנען שנותנים את הארץ לעם העברי עדיפים על אלוה אחד שנותן את הארץ לעם העברי.


כפי שכתב ז'בוטינסקי,  אנו לא דורשים את כל הארץ בגלל איזושהי הבטחה קוסמית ומטה-פיזית, איזשהו הסכם על-טבעי וקסום.

אנו דורשים את כל הארץ מתוך זכותנו המוסרית שנובעת מחקר בלתי-משוחד של מהות תולדותינו, זהותנו ומוצאנו.

הגלות כרעל והתפישה העברית כנוגדן

י"ב בסיוון, ה'תשע"ד

"הרגו את הגולה לפני שהגולה תהרוג אתכם"
זאב ז'בוטינסקי, וורשה, 1939

לאחרונה אנו עדים לגל אנטישמיות שמתפרץ ברחבי אירופה.

גל האנטישמיות הזה נושא איתו לא רק את שנאת האירופאי, אלא גם את שנאת המוסלמי שהיגר לאירופה.

תקיפות ורציחות אנטישמיות שהינו להן עדים בשנים האחרונות הן בטולוז, צרפת ובבריסל, בלגיה. שתי המתקפות הללו על הקהילה היהודית בוצעו מטעמים של שנאת יהודים ושנאת ישראל – ע"י מהגרים מהמזרח התיכון וצפון אפריקה.
אך אין די בזה – שנאת היהודים האירופאים ממשיכה ובועטת, גם כן בגרמניה. ליד אנדרטת הזכרון לשואה בברלין עוברי אורח ישמעו צלילים כמו "Deutschland! Sozial! Und National!" (בגרמנית: "גרמניה! סוציאלי! ונאציונלי!" –  גרמניה נאצית) – צלילים בעלי גאווה בתפישתם הנאצית המחודשת.

אך, אבוי, היהודים נשארים באירופה ובכל הגלות.

היהודים שנולדו באירופה, בגלות, בעיקר בתקופה לאחר השואה, אבל גם לפני – הם גלותיים. מה זאת אומרת "גלותיים"?

היהודי בגולה רואה את עצמו קודם כל אזרח שווה-זכויות של המדינה בה הוא חי וחלק מהחברה של אותה מדינה. רק אז הוא רואה את עצמו כבעל מוצא לאומי שונה (יש כאלה שלא רואים את עצמם בעלי מוצא לאומי שונה כלל, אלא רואים עצמם כבעלי דת שונה ותו לא).
היהודי חושב, כפי שחשב לפני השואה, "פה אני מוגן. אף אדם לא יפגע בי פה בגלל יהדותי". היום יש גם תוספת: "השואה כבר הייתה, היא לא תחזור על עצמה".
היהודי לא מוכן לשאוה השנייה, הוא לא חושב שהיא לא תקרה – אבל אם היהודים ישארו בגולה – היא תקרה.

הגלות היא מחלה מנוונת. תמיסה רעלית שהוזרקה לנו ע"י הרומאים.

המחלה הזו גורמת לארבעה דברים:

1. אבדן הזהות הלאומית – כאמור, היהודי הגלותי רואה את עצמו כאזרח מדינת הגולה קודם לכן ורק אז יהודי, בין אם מבחינת מוצא ובין אם מבחינת דת. גם אם מקבל על עצמו זהות יהודית, זו אותה זהות גלותית שנבנתה בשבילו. זהות שבבסיסה היא הדת. זהות שמלמדת אותו שזה השוני היחיד בינו לבין הלא-יהודי ושכנו נמצא במרחק של המרה דתית מלהיות כמותו. לצערי, תפישה זו קיימת עדיין, גם בתחומי מדינת ישראל.
הגולה שוללת מהעברי את זהותו העברית ומציבה עליו זהות יהודית שבבסיסה הדת.

2. אבדן הגאווה הלאומית – היהודי לא חושב שלהיות שונה זה דבר גאווה. הוא נולד לדת היהודית, או לאם יהודיה, ובכך נגזר עליו להיות יהודי והוא יחיה כך. אך, דבר ראשון, הוא אזרח המדינה שבה גר וכך הוא גאה להיות בן ללאום של אותה מדינה ("יהודי-גרמני", "יהודי-צרפתי", "יהודי-מרוקאי", "יהודי-אמריקני" וכד').
היהודי לא רוצה היות גאה בהיותו יהודי או שונה, פן יחשוב הלא-יהודי שהוא בוגד ויפגע בו. לכן ילך היהודי עם כיפתו בראש מורכן ובגב כפוף.

3. אבדן הכוח וכניסת הפחד – הגולה מנוונת את כוחו וחסינותו של היהודי. יבוא אליו הלא-יהודי ויקללו והיהודי יספוג את זה. הוא יאמר לילדיו "פשוט תתעלמו" או "פשוט תחביאו את הסממנים היהודיים". כשהזר יכה אותו יפחד היהודי להשיב, לא ידע איך להגיב, יופתע מעצם המצב, הרי "בעידן של היום? שנאת יהודים?".
אבדה הגאווה ואיתה אבדה התעוזה והאומץ נגנז. הכל בכדי "לא להכעיס את הגויים".

4. אבדן הארץ – אמנם היהודי רואה בישראל כמדינה יהודית עצמאית ויקרא לה אף "ביתו הלאומי". אך באותה העת יקרא למדינה שבה גר "מולדת" או "בית" – היא הרי המקום שבו נולד, גדל, בגר וגר. הכי הרבה שיעזור לישראל זה יטע עץ בישראל או ישלח כסף ("הדודים מאמריקה"). יש כאלה שיתקדמו רחוק יותר ויגיעו לבקר משפחה או לעשות בר-מצווה בכותל. יש אלו שאפילו ירחיקו עוד יותר ויגנו על ישראל ועמדתה בחו"ל מול תנועות החרם האנטישמיות. אך זה עדיין בגולה. אין חזרה לארץ ואין ראיה שיש חובה מוסרית והיסטורית לחזור לארץ, אלא רק כ"אמצעי לחמוק מאנטישמיות" או כאיזשהו מקלט עד שיעבור זעם. היהודי בגולה הוא עדיין נודד ועדיין ללא ארץ.

רק כשיוחזרונה כל האבדות הללו תמות הגלותיות ותהיה האומה בריאה לגמרי וחפשית.

אך איך אנו מנטרלים את הרעל?

הנוגדן היחיד לגלותיות, הדרך היחידה למחוק אותה כליל, היא עם התפישה העברית:

1. השבת הזהות הלאומית – יש על היהודי בגולה לזנוח את האחווה והקשר שמוצא הוא בתרבות הגולה ולעזוב את ההגדרות הדתיות לזהותו ולנתק כל קשר למקום גלותו – ראשית, עליו לומר שדבר ראשון האדם הוא עברי, בן לאומה עצמאית, ורק אז אזרח המדינה הנתונה. שנית, הוא עברי מכיוון שמוצאו האתני והלאומי עברי, לא מכיוון שהדת אמרה לו שהוא עברי. תפישה זו צריכה להיות קיימת גם במדינת ישראל. אין אנו קשורים בגלל הדת, אלא בגלל מוצאנו הלאומי והאתני, התרבותי וההיסטורי, לארץ מסויימת ולקבוצה שלנו בכלל. זה הקשר שלנו – לא הדת.

2. השבת הגאווה לאומית – העברי בגולה צריך להיות גאה במוצאו ובהיותו עברי. הוא צריך ללכת בראש מורם כאשר הוא יודע שהוא שונה לא כי נגזר עליו להיות שונה אלא כי הוא שונה בזכות. הוא צריך לזנוח את ההגדרה הזהותית הקשורה בהגדרת המדינה, שכן יזנח את היותו "יהודי-גרמני" או "יהודי-צרפתי" או "יהודי-תימני" או "יהודי-אתיופי". האדם הוא עברי שגלות אבותיו הייתה במקום מסויים. אם לא עלה ארצה, גלותו היא בארץ מסויימת. תפישת העדות צריכה להיפסק גם בארץ. אין בארץ "מרוקאים" או "רוסים" או "תימנים" או "פולנים" וכד' – יש עברים שאבותיהם גלו במקום מסויים, זה השוני היחיד.
בגולה, ירם ראש העברי גם אם שכנו חושב שזה לא טוב.

3. השבת הכוח והעוז – העברי לא מפחד. הוא לא מפחד מעימות, מהגנת כבוד משפחתו ועמו ומשמירת חייו שלו.
אם יבוא נוכרי אל עברי וינסה לתקוף את העברי, גם אם יצליח, העברי לא יתקפל, יופתע ולא יגיב. העברי יקום על רגליו ויחזיר לתוקף באותה הצורה.
העברי לא יסכים שישפילו אותו ויפגעו בו על היותו עברי.

4. השבת הארץ והשיבה אליה – מטרת חייו של העברי היא לחיות בארצו שלו. אין לעברי זכות "להתעלק" על אדמתו של אחר. לעברי יש אדמה משלו וחובתו המוסרית והלאומית היא לחיות בארצו ולטפח את אדמתו.
הארץ אינה אך ורק מקלט נגד שנאת יהודים, היא מולדתו ומרכז חייו של העברי באשר הוא. כך צריכה להיתפש הארץ.


האנטישמיות לא תגווע, מכיוון ששנאה וחרדה מהאחר לא תגווע, אך יש רק דרך אחת למנוע פגיעה אנטישמית נגד יהודים בגלות:
שהיהודים לא יהיו בגלות.

הנה, פתרנו את הבעיה.

 

עיקרי התפישה העברית – עקרונות בראי הרוח

ט' בסיוון, ה'תשע"ד

אין לשכנע כי קורה דבר יהודי בפלשתינה כשקורה דבר מה עברי בכנען
-עדיה חורון

עם שאינו מכבד את עברו גם ההווה שלו דל – ועתידו לוט בערפל
-יגאל ידין

לתפישה העברית יש שתי זוויות ושתיהן משלימות אחת את השנייה: זווית הרוח וזווית המעשה.

התפישה העברית בראי הרוח:

זמן רב מדי זהותנו, מקורותינו, חכמינו, מעשיותינו, דברי ימינו, שפתנו, אבותינו וארצנו נשללו מעִמנו – ח' הגנבוֹת.

זהותנו – אנו עברים-כנענים, ילידי ארץ-עבר היא ארץ-כנען היא ארץ-ישראל. אין אנו עם נודד וגלותי, חסר-ארץ וחסר הגנה. אנו עם של בני תרבות משכילים, בעלי יכולת להגן על עצמם, עם שורשים עמוק בתוך אדמת הארץ וקשורים רוחנית לנופי כנען. נופי הארץ, אדמתה, הריה, מדברותיה – כל אלו טבועים בתוך נפשו ורוחו של העברי.
אין אנו יהודים, אלא אך ורק על-פי הדת, לפי בחירת האדם – שכן, דת היא כלל-עולמית ואינה משוייכת לטריטוריה מסויימת. אדם יהודי יכול להיות יהודי גם פיזית וגם רוחנית בכל מקום בעולם – בעוד העברי, אמנם פיזית וביולוגית יכול להתקיים מחוץ לארץ, אך זהותו הרוחנית והלאומית אינה יכולה להתקיים מחוץ לגבולות הארץ ואין הוא יכול להגיע לשלמות בכל תחומי החיים.
אך, ורק אך, אם יזנח את תפישתו הקוסמופוליטית, אם ינקה עצמו מאבק הגלות ויצרוך את קשריו העבריים, עם שאר עמו ובתוך אדמתו – יהא הוא עברי.
שכן, בכל "יהודי-אתני" ישנו עברי שמשתוקק לצאת.

מקורותינו – העברי שואב רבות מן התנ"ך לגבי זהותו הלאומית, אך רואה את התנ"ך לא כחפץ פולחן וקודש, אלא מחלקו לחלקים: החלק הסיפורי-תעמולתי שמהווה את רוב הקובץ, אותו תופש העברי כחומר שממנו יש לדלות אמת היסטורית ולהסתכל עליו בביקורתיות; החלק השירתי-ספרותי שאותו תופש העברי כמופת של ספרות ושירה עברית; החלק החוכמתי הכולל את קהלת, משלי ואיוב שאותם תופש העברי כבסיס פילוסופי לקיום האנושי הכולל ולקיום העברי בפרט.
העברי גם כן שואב מקורות וזהות מתוך האמנות הכנענית שנחשפה באוגרית ובערי-מדינה כנעניות נוספות, בתוספת ממצאים ארכיאולוגיים.
העברי חוקר את מקורותיו ואת מוצאו כדי לשאוב השראה לחיי היום-יום שלו ולתפישתו העצמית.

חכמינו – העם העברי נושל מהוגיו וחכמיו, מנהיגיו וכהניו מסיבה אחת – הם בחרו להאמין באלים אחרים – אלים שהיוו את הפנתיאון של העברים. פנתיאון עשיר שהורכב מעשרות אלים, ביניהם גם יהוה, אל המלחמה, שטיפס והפך לבסוף לאל המרכזי ואז ליחיד. רבבות של חכמים נושלו מאיתנו מכיוון שלעורכי התנ"ך, דעותיהם של הוגי הדעות הללו, לא התאימו למחשבתם.
כמה ספרים יכלו להיכתב או נכתבו? כמה תפישות אלוהיות שונות היו? כמה מנהיגים היו באמת? כל אלה נעלמו לנצח.

מעשיותינו – מעשיותינו הן סיפורי האגדה והמיתולוגיה הכנענית. רוב רובם של סיפורים אלה אבדו בחולות הזמן, חלקם התגנבו לתוך הנרטיב התנ"כי וקומץ ניצלו ונמצאו מחדש בחפירות ארכיאולוגיות, במיוחד באוגרית (היא ראש השמיר, בסוריה).
מעשיות אלה, כמו אגדת אקהת (דנאל), אגדת כרת, מעגל בעל ושיר האלהים-הנעימים, הם נכסי צאן ברזל לעברי ומהווים את הבסיס המיתולוגי הלאומי שלו, בשיתוף עם סיפורים מיתולוגיים כנענים הנובעים מהתנ"ך.

דברי ימינו – דברי ימינו (=ההיסטוריה שלנו) כוללים את התרבויות שקדמו לתרבות הכנענית, התרבות הכנענית, סיפור התגבשותנו כעם שמתגלה לאט לאט עם החקר הארכיאולוגי, סיפוריהם ההיסטוריים של תקופת השופטים, ממלכת ישראל וממלכת יהודה, וכל ההיסטוריה העברית מאז – גם בגלות. החלק הראשון, עד סוף גלות בבל, נמחק, הודחק, שוכתב ושונה לתועלת אנשים כאלה ואחרים. דברי ימינו אינם שלמים בלי מאורעות קדומים אלה – שכן הם מהווים חלק בלתי נפרד מהעברי כפי שגירוש ספרד בלתי נפרד, כפי שהשואה והתופת הם בלתי נפרדים, כפי שמרד בר-כוכבא בלתי נפרד וכפי שקום המדינה ומלחמת ששת הימים הם בלתי נפרדים.

שפתנו – השפה העברית, השפה הכנענית החיה היחידה בעולם, היא שפת האם של העברי – בין אם בארץ ובין אם בגולה. גם אם הוריו דיברו בשפת לעז. העברית היא שפת מחשבתו וחלומותיו, שפת חולין וחכמה, שפת יום-יום ושפת שבת.
כתבו של העברי הוא הכתב העברי – הכתב הנובע מהכתב הכנעני של צור וצידון (פיניקי).
הגולה לקחה מהעברי את שפתו והציבה עליו שפות לעז – לאדינו, יידיש, שפות ערב ושפות אירופה, שפות כוש וכל שפות העולם. מחשבות היהודי היו למחשבות בלעז.
כתבו היה ועודנו כתב זר – הכתב האשורי שבו אנו כותבים עכשיו.
העברי חותר לשלמות העברית, לשימוש כולל בה ולחשיבות מחודשת לכתב העברי המקורי.

אבותינו – קודמינו לא היו אנשים שבאו ממסופוטמיה וכבשו את הארץ בכוח – אבותינו הם ילידי הארץ. גם אם הקשר בינינו לאבותינו ניתק קליל בגלל סיבות רבות זה לא משנה את העובדה שאבותינו הם אבותינו.
אבותינו היו אבותינו גם במדבריות של דרום ערב. אבותינו היו אבותינו גם בהרי צפון אפריקה. אבותינו היו אבותינו גם בנחלי כוש, הלוא היא אתיופיה. אבותינו היו אבותינו גם בערבות מערב אירופה. אבותינו היו אבותינו גם ביערות מרכז אירופה. אבותינו היו אבותינו גם בביצות מזרח אירופה. אבותינו היו אבותינו גם בגבעות הקווקז. אבותינו היו אבותינו בכל מקום אשר היינו – וכך זה גם יישאר.
משימתו של העברי היא להחיות את הקשר בין אבותינו ואנו, קשר שאבד בערוב השנים.

ארצנו – ארצנו היא אחת – ארץ-עבר, ארץ-כנען – ארץ ישראל. לא באנו משום ארץ אחרת ואין כל סיבה להיות בשום ארץ אחרת.
בשכלו, ברוחו, בחייו של העברי הארץ חקוקה לנצח. האדמה היא לעולם חלק מתאי-תאיו, נימי-נימיו ושד-עצמותיו. הטבע של ארצו, כנען, הוא הבסיס לזהותו, תפישתו העצמית והרוחנית. זה הוא העברי.
היהודי יכול לחיות את כל חייו בארץ אחרת, צרכיו הרוחניים יתממשו באותה ארץ וזהותו הלאומית לא תיפגע. היהודי מסוגל לנדוד ולחיות בכל ארץ אחרת.
העברי – הגולה זרה לו ואין הוא יכול להתקיים כלאום ויישות עממית בתוכה, כי משכנתו היא ארץ ישראל.


זוהי התפישה בראי הרוח העברית, תפישתו הלאומית והזהותית של העברי – ח' הגנבות שמשתוקק הוא בנימי-נימיו להשיב לחיקו.

התנועה העברית קוראת לכל עברי ועברי לאמץ תפישה זו כדי לקיים את עצמאותו הלאומית, הרוחנית, הכלכלית, המדינית והמחשבתית של עמו.

עיקרי התפישה העברית – עקרונות מעשיים

ט' בסיוון, ה'תשע"ד

פתח דבר

ראשית, אציין את הצורה שבה רואה התנועה את האומה היהודית/עברית. על פי תפישתה של התנועה, האומה העברית היא אומה על בסיס אתני גרידא, שבתוכה מוכללים מוצא אתני-תרבותי משותף, שפה לאומית אחת, רצון לנאורות ופיתוח חשיבתי בו בזמן עם חקר מקורות עבריים קדומים וחזרה לתפישה כללית-לאומית עתיקת יומין. וכך, כל אדם "יהודי-אתני" (=עברי) בעולם יוגדר כעברי.

שנית, התנועה רואה באומה העברית ובמדינת ישראל כאומה הכנענית הדרומית המודרנית וכממשיכתה ההיסטורית של התרבות הכנענית והעברית ששררה בארץ ישראל/כנען.

שלישית, התנועה רואה את כל מרחב דרום כנען (דרום הלבנט) = ארץ ישראל, כמולדתו הטבעית של העברי ונוף מחשבותיו. התנועה רואה בארץ ישראל כולה תחום שליטתו של העברי בבלעדיות. התנועה מגדירה את שטח ארץ ישראל בערך על שטח מדינת ישראל, הרשות הפלסטינית, הממלכה ההאשימית של ירדן ושטחים ממוקדים מהרפובליקה הערבית הסורית.

רביעית, מטרת התנועה היא ליצוק מחדש את העברי – אדם בעל דעת, נאור, קשוב למקורותיו, אמנותי, בעל כבוד וגאווה, בעל רוחניות, בעל קשר הדוק עם הטבע הסובב אותו וארצו, בעל כושר הגנה עצמית ויפה הליכות.

וכעת, עיקרי התפישה.

חברה ודת

  • חוק השבות צריך להשתנות כדי לכלול את כל בני האומה העברית, גם אם היהדות האורתודוקסית לא רואה בהם כאלה. חוק השבות יקבע ש"כל עברי שברצונו לעלות למדינת ישראל ולקבל אזרחות במדינת ישראל יאושר לו מטעם חוק זה". הקריטריונים דומים יחסית לחוק השבות המקורי אך גם שונים. אדם יחשב עברי אם הוא בעל 25% ומעלה מוצא עברי. משמע, אדם שאחד מסביו או אחת מסבתיו עבריים – ייחשב בן האומה העברית. הסב או הסבת יכולים להיות מצדו של האם ומצדה של האם. אם הוא בן לאב עברי – הוא ייחשב עברי. אם הוא בן לאם עבריה – הוא ייחשב עברי. הקטגוריה המרכזית העכשווית לקביעת העבריות היא יהדותם – בין אם קראים או חרדים, רפורמים או קונסרבטיבים, או מוגדרים ע"י המדינה או מדינה אחרת כ"יהודים". גיור לא ייחשב כ"להיות עברי", אלא רק להיות "יהודי". יבוטל סעיף "שאינו בן דת אחרת" בגלל הסיבות שיתוארו למטה. דרישת הכרזת נאמנות ותפישתו של אדם כחלק מהאומה העברית יחויבו להחתם כתנאי לקבלת אזרחות.
  • השומרונים יוכרו כחלק מהעם העברי, בגלל המוצא ההיסטורי והתרבותי המשותף של השומרונים והיהודאים (כולם בני ישראל) – לפי ראיות היסטוריות כתובות מממלכת אשור (אסטלת סרגון השני) וראיות ארכיאולוגיות אחרות.
  • תוחל הפרדה מוחלטת בין דת למדינה – יחוקק חוק נישואים אזרחיים; יחוקק חוק נישואים חד-מיניים; יבוטל פטור הגיוס לחרדים ולאנשים דתיים; ראש השנה, שבועות (חג הקציר), פורים, ט' באב, טו' באב, סוכות (חג האסיף), טו' בשבט, ל"ג בעומר, פסח (חג האביב) – כל אלה יוכרו כחגים לאומיים-תרבותיים, ולא חגים דתיים – שאר מועדי ישראל המוכרים כחגים ולא מצויינים פה יבוטלו כחגים רשמיים ויחגגום כחגים דתיים; החגים העדתיים של סיגד, סהרנה ומימונה יוכרו כחגים עממים ללא עדתיות; החגים האזרחיים יותרו כחגים אזרחיים-לאומיים-רשמיים.
  • יופעל לחץ לביטול התפישה העדתית – ביטול ההפרדה בין העדות, ההגדרה השונה בין העדות וההדרה בין העדות – למען זיקוק הזהות הלאומית העברית המאוחדת שאינה נוגעת לאף עדה ובו בזמן נוגעת לכל העדות.
  • יוגבר השימוש בכתב העברי העתיק (=מקורי) לעומת הכתב האשורי ויהא לחלק בלתי נפרד מלימודי הלשון במדינת ישראל. כל ילד וילד עברי יהיה מחוייב לדעת לכתוב בכתב העברי.
  • יוגבר החינוך לביקורתיות, ראיה מדעית, נאורות, ליברליזם, לאומיות, היסטוריה (דברי ימים) ולשון. התנ"ך ילמד כמופת של ספרות עברית שמתאר מיתוס יהודאי-מונותאיסטי עם זיקה למיתולוגיה העברית הקדומה, ויודגשו חלקים לא נכונים היסטורית, הקונטקסט ההיסטורי, חלקים שבהם אפשר לזהות מיתוסים עבריים/כנעניים קדומים (תהילים ס"ח) וכד'. ילומדו יצירות כנעניות מאוגרית, המיתוסים הכנענים, המוצא הלאומי העברי ודגש על ידיעת הארץ דרך הרגליים (קידום טיולי שטח ברחבי הארץ ברגל).
  • חינוך השפה העברית יהיה חייב להתחזק ולהשתפר – זה בלתי אפשרי שעברים לא יוכלו לדבר בעברית תקינה.
  • חינוך למדעים מדוייקים יתוגבר, כגון, כימיה, מתמטיקה, פיזיקה, ביולוגיה וכיוצא בזה. הילדים יתוגברו ללמוד את המקצועות הללו. אבולוציה תכנס לכל כיתות הלימוד – עם דגש על מוצא האדם מפרימט קדמון.
  • חינוך אומנותי יתוגבר – מגמות מוזיקה, מגמות ספרות (עם דגש על ספרות מהמזרח הקדום והלבנט), מגמות סוציולוגיה-פסיכולוגיה, מגמות פילוסופיה וכיוצא בזה. חינוך אומנותי יוכנס לכל שכבת גיל, עדיף בשיעורים שמתמקדים בחינוך לרוח ואומנות ("שיעור תרבות" יהא שמו, לדוגמא).
  • החינוך הספורטיבי ישוכלל – החינוך הגופני יתמקד בבניית תפריט אימונים ומאכל נכון לתלמידים בצורה ממוקדת לכל תלמיד ובכך ישודרג החינוך הגופני והבריאות הגופנית של כלל האזרחים.
  • העלאה מיידית בשכר המורים לרמה של משכורת היי-טק עם הטבות.
  • משמעת חינוכית – תפישת "המורה הוא החבר שלי" צריכה להיפסק. המורה הוא דמות הוראה וחינוך – דמות דוגמא וכבוד. בכניסת המורה לכתה בבוקר, יברכוה/ו התלמידים, בעמידה, בבוקר טוב עד שיורה/תורה להם לשבת. אפס סבלנות לאיחורים ואי-עמידה בכללי בית הספר ותקנון משרד החינוך.
  • "סעיף הלאום" בתעודת הזהות יוחזר לפי המוצא הלאומי של אותו אדם. אם ירצה האדם, יוכל להסתירו דרך בקשה ממשרד הפנים. אדם ממוצא עברי יוגדר כ"עברי". אדם נוצרי במדינת ישראל ממוצא שאינו מארוני או שהוא ערבי מוכח, יוגדר "ארמי". אדם נוצרי-מארוני במדינת ישראל יוגדר כ"מארוני" או "פיניקי" (לפי ראות עיניו). אדם מוסלמי ממוצא ערבי יוגדר כ"ערבי". אדם נוצרי ממוצא ערבי מוכח יוגד כ"ערבי" או "נוצרי", לפי ראות עיניו. אדם ממוצא אתני-לאומי אחר יוגדר לפי מוצאו האתני-לאומי.
  • הלוח העברי יוגדר כלוח הלאומי והרשמי של מדינת ישראל. אך, הלוח הלועזי ישומש בצורה רשמית על כל מסמך ומסמך רשמי כתאריך משני.

מדיניות ויחסי חוץ

  • אין הכרה במדינה ערבית שנייה ("פלסטין") ואין חילוק של דרום כנען-ארץ ישראל.
  • סיפוח של כל שטחי C ביהודה ושומרון והחלת החוק הישראלי עליהם וביטול הסכם אוסלו. שטחי A ו-B יהיו אזורי אוטונומיה ערבית טכנוקרטית – ללא משטר פוליטי ובעלת פירוז מוחלט חוץ מרשויות אכיפת חוק שנקבעים, מובלים, נבחרים ופועלים לפי הנחיות מדינת ישראל. בראש האוטונומיה יעמדו משפטנים, פרופסורים וכ'ו – לא פוליטיקאים. רדיפת הטרור תחזור למתכונת שלפני אוסלו – רדיפה בלתי-פוסקת אחר פעילי טרור.
  • יש לפעול להעברת השליטה על חבל עזה לרפובליקה הערבית של מצרים.
  • אין, בשום מצב או אופן, חילוק של ירושלִַם. ירושלם היא בירתה של האומה העברית כולה, עוד מימי שמה יבוס. היא הבסיס הלאומי של האומה העברית ולבה של דרום כנען-ארץ ישראל.
  • על הר הבית יוקם מערך בדומה למערת המכפלה בחברון – זמנים לתפילת יהודים וזמנים לתפילת מוסלמים.
  • כל פעולת טרור תענה בפעולת תגמול.
  • יש לחזק את הקשרים עם ארצות-הברית ועם מעצמות אחרות – רוסיה, סין, צרפת, בריטניה. בו בזמן, יש להפסיק את קבלת הסיוע הצבאי-כלכלי מארה"ב.
  • עם לבנון יש לחתום, סוף כל סוף, על הסכם שלום ולפעול יחדיו נגד חזבאללה וטרור.
  • יש לפעול למען אומות ילידות בכל העולם הדורשות עצמאות וריבונות לאומית. בראשן, יש לסייע למארונים בלבנון להקמת מדינה מארונית-פיניקית מחודשת בלבנון – מדינה בעלת קשרי-ברית בלתי ניתנים לשבירה וקשר אתני ברור (המארונים/פיניקים הם הכנענים הצפוניים, בעוד שהעברים הם הכנענים הדרומיים) ולעודד שימוש מחודש בשפה הפיניקית ובכתב הפיניקי; לסייע לאשורים להקים מדינה ריבונית על ארץ שתי-הנהרות; לסייע לארמים להקים מדינה ריבונים בארם, על גוויתה של הרפובליקה הערבית הסורית ועוד.
  • עידוד עלייה למדינת ישראל מכל העולם וקריאה לביטול הגלות וחזרה לארץ.
  • "חוק הוצאה להורג" יוחל על מחבלים שגרמו למוות ועל רוצחים שבצעו פשעים מזוועים.
  • "חוק סירוס חובה לפדופילים" יוחל על פדופילים שנתפסו.
  • יש להציב חוקים נוקשים למניעת התעללות בבעלי-חיים במחלבות, ברפתות, במדגרות, בלולים וכיוצא בזאת.
  • יש לחוקק חוקים שישמרו על אוצרות טבע, גנים לאומיים ואתרי מורשת.
  • יש למנוע את ניקוז ים המלח ו/או הזרמה של מי הים האדום לתוך ים המלח – דבר שישמיד את המערכת האקולוגית העדינה והייחודית בים המלח.
  • ישראל צריכה לתפוס עמדות מפתח ב-OECD, בקרן המטבע הבינלאומי ובאו"ם, כדי למנוע פעילות נגד ישראל והתרסה.
  • יש לעודד עבודה עברית בכדי להוריד את אחוז האבטלה – אין עבודה? ילך לבנות בתים. זאת אומרת, עבודה עברית לא רק כאמצעי להגשמה לאומית, אלא גם כפתרון פרקטי.
  • הקצאת עוד משאבים ל"משכלה ללשון העברית" ("אקדמיה" ללשון העברית) ועידוד פתרונות מעשיים ומילים מעשיות לבעיות ומילים לועזיות.
  • יש להילחם בכל הכוח בבירוקרטיה, סחבת וחוסר שקיפות.

 

כלכלה ומסחר

  • התנועה תומכת בכלכלת שוק חופשי בעלת חופש מהתערבות הממשלה.
  • על-פי משנתו של זאב ז'בוטינסקי, התנועה קוראת להצבת זכויות חברתיות – מזון, מעון, עבודה, מורה ורופא – משמע: למדינה יש זכות להתערב רק ב-6 מקרים:
    1. סיפוק מזון וסעד מזוני לחסרי אוכל.
    2.סיפוק דיור ציבורי לזוגות צעירים שעשו צבא או שירות לאומי.
    3. סיפוק מקומות "עבודה עברית" לחסרי עבודה, לפי מגבלות הגיל.
    4. סיפוק חינוך בחינם מגן-חובה עד סוף כיתה י"ב (אפשרי גם עד תואר ראשון).
    5. סיפוק בריאות ציבורית בחינם.
    6. פירוק מונופולים כדי למנוע "מאפית מחירים" ושמירה על השוק חופשי. כמובן שהמסים יותאמו לרפורמות האלה.
  • יש לעודד יזמים ובעלי הון מחוץ למדינה לפתוח מפעלים ולפתח את השוק בארץ.
  • יש להפריט לאלתר את חברת החשמל ולאפשר תחרות בשוק.
  • יש להשאיר את נמלי הים ונמלי התעופה בשליטה ממשלתית, אך באותו הזמן לשמור על הנמלים מפני השתלטות של ועדים עושקים.
  • יש לפתח יחסי מסחר עם הודו, סין ויפן, כדי להרחיב את השוק גם למזרח ובכך לאפשר הורדת מחירים בשביל הצרכנים והעלאת רמת החיים של האזרחים.

סיכום

התנועה העברית רואה באומה העברית אומה כנענית מודרנית, בעלת יכולות מודרניות תוך שאיפה ממקורות העבר המקוריים – שירה וספרות כנענית והחלקים הכנענים שהסתננו לתוך התנ"ך.

התנועה קוראת לחופש מדת ולהפיכת הציונות ללאומיות אתנית-תרבותית לעומת לאומיות על-בסיס דתי.

התנועה רואה בחופש ובחרות בכלל, ודגש כלכלי בפרט, ערך עליון ומרכזי בחייו של האדם ובזכויותיו שאין לפגוע בהן, גם לא למען השוויון.

התנועה רואה במדינת ישראל אור לגויים ואומה כנענית מודרנית.